זהר

יט) ר' יוסי אוקים להאי קרא, כד נחתא שכינתא בגלותא דמצרים. ור"ש אמר, האי קרא, על רזא דיחודא דמהימנותא אתמר, אתי מלבנון כלה, קול אמר לדבור אתי, בגין דהא קול אתי לדבור, ומדבר לה בהדיה, למהוי כחדא בלא פרודא כלל. בגין דקול איהו כלל, דבור איהו פרט. וע"ד כללאצטריר לפרט, ופרט אצטריך לכלל. דהא לית קול בלא דבור, ולית דבור בלא קול. וע"ד אתי מלבנון כלה וגו', דעקרא דתרוייהו מלבנון קא אתיין.

פירוש הסולם

יט) ר' יוסי אוקים וכו': ר"י מפרש את הכתוב הזה, בעת שירדה השכינה בגלות מצרים. והיינו משום קושית ר' אבא (להלן אות ס"ג) שהקשה וכי מלבנון אתת, והלא ללבנון עולה. ע"ש. והיה צריך לומר אתי ללבנון תעלה. וע"כ מפרש לה בעת שירדה השכינה ממקום לבנון, שהוא בינה שחזרה להיות חכמה, אל גלות מצרים, וע"כ כתוב, מלבנון תבואי.
ור"ש אמר וכו': ור"ש אמר, לישב את הקושיא הנ"ל, למה אינו אומר, ללבנון תעלה. מקרא זה על סוד יחוד האמונה, שהיא המלכות, נאמר, אתי מלבנון כלה. קול, שהוא ז"א, אמר לדבור, שהוא מלכות, אתי, משום שהקול בא לדבור ומנהיגו עמו, להיות כאחד בלי פרוד כלל. משום שהקול הוא כלל, כי הוא אור חסדים שישנו בכל המדרגות, דבור הוא פרט, שהוא אור החכמה שבקו שמאל דבינה, שאינו אלא במלכות לבדה. (כנ"ל בראשית ב' דף קמ"ו ד"ה ומהכא ובפ' תולדות דף פ' אות קפ"ד) ועל כן כלל צריך לפרט, כי אין לז"א ג"ר זולת אור חכמה שבמלכות, ופרט צריך לכלל, כי אור החכמה שבמלכות אינו מאיר זולת בהתלבשותו באור החסדים שמקבל מן הז"א שהוא כלל. כי אין הקול שלם בלי דבור ואין הדבור שלם בלי קול. ועל כן אתי מלבנון כלה, כי עיקרם של שניהם באים מלבנון, שהוא בינה, ושיעור הכתוב, אתי מלבנון תבואי, היינו שתבא אליו לחבור וליחוד, ובזה מיושב הקושיא, שאמר הכתוב, מלבנון תבואי, ולא אמר, ללבנון תעלי.