זהר

יט) ומהאי אתפשט אורכא דאנפוי, לתלת מאה ושבעין רבוא עלמין. וההוא אתקרי ארך אפים. והאי עתיקא דעתיקין אתקרי אריכא דאנפין. וההוא דלבר אתקרי זעיר אנפין. לקבליה דעתיקא סבא, קדש קדשים דקדשיא. וזעיר אנפין כד אסתכל להאי, כלא דלתתא אתתקן, ואנפוי מתפשטין ואריכין בההוא זמנא, אבל לא כל שעתא כמה דעתיקא.

פירוש הסולם

יט) ומהאי אתפשט אורכא וכו׳: ומזה מתפשט אורך הפנים דא״א, לשלש מאות וע׳ רבוא עולמות, וזה נקרא ארך אפים. וע״כ עתיקא דעתיקא הזה, נקרא אריך אנפין, שהוא תרגומו של ארך אפים, ואותו שמבחוץ, דהיינו אותו שמלביש מטבור ולמטה דא״א, ששם נבחן שהוא מבחוץ לגוף, נקרא זעיר אנפין. שז״א הוא כנגד עתיקא הזקן קדש קדשים של הקדשים. שהוא א״א. כלומר שז״א ועתיקא צריכים להיות אחד, אלא בקטנות כשהתחתונים אינם כדאים הוא מלביש מטבור ולמטה דא״א. ובעת רצון עולה ומלביש בראש א״א (כמ״ש באד״ז אות קכ"ג). וז״א כשהוא מסתכל לא״א, כל מה שלמטה מתתקן ופניו מתפשטים וארוכים בעת ההוא. אבל זה רק בעת רצון ולא בכל עת, כמו עתיקא, שהוא א״א.
פירוש. כי נתבאר שספירות דגלגלתא הן כל אחת מאה אלף. וכשהע״ס נכללות זו מזו, הן כל אחת אלף אלפים (כנ״ל אות ט״ז). שהוא מאה רבוא. ונמצא שד׳ ספירות חו״ב תו״מ, שבד׳ אותיות הויה דאו״א, שבימין דגלגלתא הם ד׳ פעמים מאה רבוא, אכן במלכות שבהן אין מאה רבוא שלמים מטעם היותה חסר מלכות דבחינת עצמה, שה״ס מנעולא, וע״כ אינה אלא ז״ת חסר ג״ר, וע״כ היא רק ע׳ רבוא. באפן שחכמה בינה ז״א שהם יה״ו, הם ג׳ מאות רבוא. והמלכות שהיא ה׳ אחרונה, היא ע׳ רבוא, וביחד ש״ע רבוא. ועד״ז גם הויה השמאלית מישסו״ת שבשמאל דגלגלתא, עולים ג״כ ש״ע רבוא. ואלו ב׳ הויות שבימין ושמאל דגלגלתא מאירים בימין ושמאל של הפנים דא״א, הויה דאו״א שבימין בפן הימין, הויה דישסו״ת שבשמאל מאירה בפן השמאל, וע״כ נתפשט גם פן השמאל לש״ע רבוא. וז״ש, ומהאי אתפשט אורכא דאנפוי לתלת מאה ושבעין רבוא עלמין. דהיינו ש״ע רבוא עלמין בפן הימין, וש״ע רבוא עלמין בפן השמאל, כמבואר.