זהר

יט) ובגין דא, פתחי לי ביומא קדמאה לאת י׳ דאיהי נקודה דקמץ. אחותי ביומא תניינא רעיתי ביומא תליתאה דאיהו רעיא מהימנא. יונתי ביומא רביעאה תמתי ביומא חמישאה תם עונך בת ציון. שראשי ביומא שתיתאה דאתמר וישתחו ישראל על ראש המטה. דאיהו יום הששי, נמלא טל ביומא שביעאה דא טפה י׳ ודאי, ודא נקודה דאת ב׳.

פירוש מעלות הסולם

יט) ובגין דא פתחי וכו׳: ומשום זה פתחי לי ביום הראשון, היינו חסד שהוא כתר דגוף, לאות י' שהיא הנקודה של הקמץ. אחותי, ביום השני שהוא גבורה, חכמה של כלים דגוף, בסוד הכתוב אמור לחכמה אחותי את. רעיתי, ביום השלישי, היינו תפארת, בסוד בינה דכלים דגוף, שהוא הרועה הנאמן, היינו משה, בסוד משה זכה לבינה. (עי' רע״מ פנחס אות קצ"ד) ובסוד כליל תפארת בראשו נתת לו. יונתי ביום הרביעי, שהוא נצח, שבו רמוז נח צדיק (עי׳ לעיל תי״ג אות מ"ו) ובשבת מצאה היונה מנוח. תמתי, ביום החמישי היינו הוד, מלכות דגוף. שראשי, ביום הששי, היינו יסוד, שנאמר וישתחו ישראל על ראש המטה, שהוא יום הששי, שנקרא ראש, כי מטה היא מלכות, וראש הוא יסוד, בסוד עטרה לראש צדיק. נמלא טל ביום השבעי, היינו מלכות, זוהי טפת י' ודאי היינו הארת החכמה שנקראת י׳ כלולה מכל האורות של שבעת הימים. וזוהי הנקודה של אות ב', שהיא מלכות כי שבת כוללת בתוכה הארת החכמה הנקראת נקודה, ונקראת בת. והארת ששת הימים, חג״ת, נה״י, מרומזת בש׳ של שבת (עי׳ בסלם פרשת ויקהל מאמר מהו שבת).