תוכן

יח. וזהו דברי חז"ל, "מתחילה היה אור א"ס ב"ה ממלא את המקום". פירוש, דכיון שחשב השי"ת להַנות, תיכף נטבע באור הזה הרצון להֶנות, ועל כן מוכרח להיות חוק אור המתפשט בבחינת הרצון לקבל הנאה מאתו ית', ותשכיל עוד אשר זהו כל שיעור קומה של האור המתפשט. כלומר, שמדת אורו כפי שיעור שרוצה להנות, ודו"ק בזה. ועל כן נכנה את מהות הרצון של קבלה המוטבע באור הזה מכח מחשבתו ית', תחת שם "מקום". ואשבר אזנך במשל דברי בני אדם, כשאדם אחר מקבל לתוך גופו ב' ליטראות לחם, וחבירו אינו מקבל לתוך גופו, זולת ליטרא אחת של לחם, ונמצא שמדת הקבלה של האחד כפול פי שנים ממקום הקבלה של השני. אמנם מי הוא הנותן מדת המקום; הוא החשק והרצון של האכילה, ולא מדת בני מעיים שבבטנם, כי מי שרצונו לאכול הוא גדול, הוא מקבל...
והנך רואה בעליל, אפילו בבני אדם הגשמיים ששיעור קבלתם אינו נמדד לפי גופם הגשמי, אלא לפי שיעור הרצון והחושך המוטבע בגופם, ובזה תבין ותשכיל, אשר רצון הקבלה המוטבע באור המתפשט הנ"ל נקרא מקום, ודו"ק.