תוכן

מבאר הטעות שהיה להם בעץ הדעת ע"ד משל / ענין ויפח באפיו נשמת חיים, שהוא נצחיות / ענין התפרטותה מכלל לפרט / חיי הפרט נק' זיעת חיים טפין טפין
יח. ועתה נבוא לעומק הענין והטעות שהיה קשור ברגלו. כי זה העץ הדעת טוב ורע, היה מעורב מבחינת חלל הפנוי, כלומר, מצורת הגדלות שבקבלה שעליה היה הצמצום, ואור העליון כבר נפרד משם, כנ"ל. וכבר נתבאר, שאדם הראשון, לא היה לו כלל בבנינו, צורת גדלות הקבלה הנמשך מחלל הפנוי, אלא כולו נמשך ממערכת הקדושה, שענינם להשפיע, כמו שכתוב בזוהר קדושים, דאדם הראשון לא הוה ליה מהאי עלמא כלום, ע"ש. ועל כן נאסר לו העץ הדעת, כמו ששורשו וכל מערכת הקדושה, שהמה נפרדים מהסטרא אחרא, משום שינוי הצורה שלהם, שהיא ענין הפירוד כנ"ל, ועל כן גם הוא נצטוה עליו, והוזהר מלהתחבר בו, כי יופרד מחמתו משורשו הקדוש, וימות, כמו הסטרא אחרא והקליפות שהמה מתים, לסבת הפכיותם ופירודם מהקדושה וחי החיים, כנ"ל.
אמנם, השטן הוא הס"מ הוא המלאך המות (בבא בתרא טז, א), שנתלבש בהנחש (פרקי דרבי אליעזר יג), וירד והסיתה לחוה בדבר שקר שבפיו, "לא מות תמותון". ונודע, שכל דבר שקר שאין אומרים דבר אמת בתחילתו אינו מתקיים (סוטה לה, א), ועל כן הקדים אותה בדבר אמת, וגילה לה מטרת הבריאה, שכל ענינה לא באה אלא לתקן העץ הזה, כלומר, כדי להפך כלי קבלה הגדולים על צד ההשפעה, וזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה יט, ו) שאמר לה, אשר אלקים אכל מעץ הזה וברא את העולם, כלומר, שהסתכל על ענין זה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה, ועל כן ברא העולם. וכמו שנתבאר לעיל (אות ו), דכל ענין הצמצום א', לא היה אלא בשביל האדם, העתיד להשוות הצורה של קבלה להשפעה, עי' לעיל, והוא דבר אמת.
ועל כן היה השעה משחקת לו, והאשה האמינה אותו, בשעה שהכינה את עצמה לקבל ולהנות רק בעל מנת להשפיע, נמצא ממילא, שפרח הרע מן העץ הדעת טוב ורע ונשאר עץ הדעת טוב, להיות שכל ענין הרע דשם, הוא רק מבחינת שינוי צורה דקבלה לעצמו, שהיה מוטבע בו להטביע, אמנם בקבלה על מנת להשפיע, הרי הביאתו על תכלית שלימותו, ונמצאת שעשתה יחוד הגדול, כמו שראוי להיות בסוף מעשה.
אמנם זה הקדושה העליונה, היה עדיין שלא בעונתו, שלא היתה ראויה לעמוד בה, זולת באכילה א', אבל לא באכילה הב' (שזה סוד הזוהר הקדוש (בראשית א' אות תמג) דכלא מלילא בשיקרא). ואסביר לך, כי אינו דומה, המנזר עצמו מהתאוה בטרם שטעמה והורגל בה, להמנזר עצמו מהתאוה אחר שטעמה ונקשר בה. כי הראשון ודאי יכול להזיר את עצמו בפעם א' על תמיד, מה שאין כן השני, צריך לעבודה יתירה, לפרוש מתאותו לאט לאט, עד שגומר הענין. כן הדבר הזה, להיות שהאשה עדיין לא טעמה מעץ הדעת, והיתה כולה בבחינת השפעה, על כן בקל היה מעשיה לאכול אכילה ראשונה על מנת להשפיע נחת רוח להשי"ת בתכלית הקדושה. מה שאין כן אחר שטעמה אותו, כבר נקשר בה תאוה גדולה וחמדה יתירה לעץ הדעת, עד שלא היתה יכולה עוד לפרוש מתאותה, כי כבר יצא הענין מרשותה.
והיינו שאמרו חז"ל, שאכלו פגה, פירוש, טרם בישולו, דהיינו בטרם שקנו הכח והגבורה למשול על יצרם, והבן היטב. ודומה למה שאמרו ז"ל במסכת יבמות אליבא דאבא שאול, שאמר, הנושא יבמתו לשם נוי ולשם אישות הוי כפוגע בערוה, ואמרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, עיין שם היטב. וזהו שאמרו ז"ל, "אכלתי, ואוכל עוד", כלומר, שאפילו בו בעת שכבר שמע בפירוש שחרה בו השי"ת, מכל מקום לא יכול לפרוש הימנו, שכבר נקשר בו התאוה. ונמצא, שאכילה א', היה על צד הקדושה, ואכילה ב', היה בזוהמא גדולה.
ובזה מובן חומר ענשו של עץ הדעת, שנתקבצו עליו כל בני אדם למיתה. אמנם זה המיתה, נמשך מתוך אכילתו, כמו שהזהיר אותו השי"ת, "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז). והענין, להיות שנמשך לתוך איבריו, צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי, אשר מצמצום ולהלן, כבר אור העליון אי אפשר לו להיות עמה בכפיפה אחת, ועל כן זה הנשמת חיים הנצחית המפורש בהכתוב (בראשית ב, ז) "ויפח ה' באפו נשמת חיים וכו'" היה מוכרח להסתלק משם, ונתלה לו חייתו הזמנית בפת לחם. וחיים האלו, אינם חיים נצחיים כלמפרע, שהיה לצורכו עצמו, אלא דומה בערך לזיעה של חיים, כלומר שנתחלק לו החיים לטפין טפין, באופן שכל טפה וטפה, הוא חלק מהחיים שלו הקודמים, שהוא ענין ניצוצי נשמות שנתחלקו לכל תולדותיו, עד שבכל תולדותיו, מכל בני הישוב ומכל הדורות, עד דור האחרון, המשלים מטרת הבריאה, המה בערך שלשלת גדולה אחת.
באופן שמעשי השי"ת לא נשתנו כלל וכלל, מחמת חטאו של עץ הדעת, אלא זה אור החיים, שהיה באדם הראשון בבת אחת, נמשך ונארך לשלשלת גדולה המתגלגלת על גלגל שינוי הצורות, עד גמר התיקון, בלי הפסק כלל כרגע, להיות מעשה ה' מוכרחין להיות חיים וקיימים, ו'מעלין בקודש ואין מורידין' (ברכות כח, א), והבן זה היטב.
וכמקרה האדם, כן קרה לכל בני העולם עמו, כי כלם ירדו מבחינת נצחית וכללית על גלגל שינוי הצורה, כמו האדם. כי אדם ועולם, ערך פנימי וחיצון להם, אשר החיצונית תמיד עולה ויורד בהתאם להפנימי, ואכמ"ל. וזהו ענין "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט), שבמקום נשמת החיים הקדום, שנפח ה' באפו, נמצא עתה, זיעה של חיים באפו.