תוכן

מבאר המשך הפסוקים מפרשת עץ הדעת
יז. ועתה, נבין ערמת הנחש, אשר חז"ל הוסיפו להודיענו (פרקי דרבי אליעזר יג), אשר הס"מ היה מתלבש בו, והיינו מפני שגבהו דבריו מאד. והנה פתח, ב"אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן" (בראשית ג, א). פירוש, שנכנס עמה בדברים, להיות שהאשה לא נצטותה מפי הקב"ה, כנודע, ועל כן שאל אותה על דרכי הבירור, כלומר, מאין תדע שנאסר העץ הדעת, אולי נאסרו לכם גם כל פירות הגן. "ותאמר האשה מפרי עץ הגן נאכל וכו', לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון" (בראשית ג, ב-ג), ויש כאן ב' דיוקים גדולים, א' הא הנגיעה לא נאסרה מעולם, ועל מה הוסיפה באיסור. ב', כי הטילה ספק בדברי השי"ת ח"ו, שהשי"ת אמר מות תמותון, והאשה אמרה פן תמותון, והיתכן שלא האמינה ח"ו בדבר ה', עוד מטרם החטא.
אמנם האשה ענתה לו על פי שאלתו של הנחש, דעל כן יודעה [ידעה] מה שאסר ה', כי כל עצי הגן מתוקים ונחמדים וראוים לאכול, מה שאין כן זה העץ אשר בתוך הגן, כבר היתה בו בקרוב לנגיעה, וטעמה בזה טעם קשה כמות. והיא שהוכיחה מעצמה, שמצד הבירור שלה, יש חשש מיתה אפילו על הנגיעה. ולכן הוסיפה להבין במצוות האיסור, על מה ששמעה מבעלה, כי אין חכם כבעל נסיון, ו'פן תמותון' סובב על הנגיעה.
וכנראה, שהתשובה היה מספקת לגמרי, כי מי יתערב ויכחיש בחוש הטעם של חבירו. אמנם הנחש הכחיש אותה, ואמר, "לא מות תמותון, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וכו'" (בראשית ג, ד-ה). ויש לדייק, מה ענין פקיחת עינים לכאן. אמנם כן דבר חדש ונשגב הימנה הודיע אותה, שהוכיח להם, שטפשות היא לחשוב שברא ה' דבר רע ומזיק בעולמו, והא ודאי כלפי השי"ת אין זה ענין רע ומזיק, אלא זה המרירות שתטעמו בו אפילו בקירוב נגיעה, הוא רק מצדכם, להיות אכילה זו, הוא להעמיד אתכם על גובה מעלתכם, ועל כן לקדושה יתירה אתם צריכים בעת המעשה, שיהיה כל כונתכם להשפיע נחת רוח לו ית', לקיים הכוונה שעליה נבראתם. ולפיכך הוא נדמה לכם כרע ומזיק, כדי שתבינו הקדושה היתירה הנדרש מכם. אמנם "ביום אכלכם ממנו", פירוש, אם תהיה המעשה בקדושה וטהרה, ברורה כיום, אז "והיתם כאלקים יודעי טוב ורע", כלומר, כמו שכלפי השי"ת הוא ודאי מתוק בהשואה גמורה, כן יהיה לכם הטוב והרע בהשואה גמורה, למתוק ולעדן.
ועדיין נשאר מקום להרהר באימון הנחש, מפני שהשי"ת לא הודיעו זה בעצמו, על כן הקדים הנחש, ואמר, "כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם", כלומר, מצד השי"ת דבר יתר הוא להודיעכם זאת, להיותו יודע שאם תשימו לבכם לזה, לאכל על צד הקדושה, ונפקחו עיניכם מעצמיכם, להבין גודל הרוממות שבו, כי תרגישו בו מתיקות ועידון עד להפליא, ואם כן אינו צריך להודיעכם, דעל כן הטביע בכם כח המברר, לידע תועלתכם מעצמכם.
ומיד כתיב (בראשית ג, ו), "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וכו'", פירוש, שלא סמכה עצמה על דבריו, אלא שהלכה ובררה מדעתה ותבונתה, והקדישה את עצמה בקדושה יתירה, לעשות נחת רוח להשי"ת, כדי להשלים הכונה הנרצה הימנה, ולא כלל להנאתה עצמה. שאז נפקחו עיניה, כדברי הנחש. "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל", והיינו על ידי זה שראתה כי תאוה הוא לעינים, כלומר, דעוד מטרם שנגעה בו, הרגישה מתיקות ותאוה גדולה בראות עיניה לבד, שחמדה כזה עוד לא קרה לה בכל עצי הגן, ונתברר לה עוד, אשר "נחמד העץ להשכיל", כלומר, דעל כן יש בעץ הזה תאוה וחמדה מרחוק, יתר מכל עצי הגן, היינו להשכיל עליו, אשר בשביל מעשה האכילה הזו נבראו, והוא כל המטרה, כמו שגילה לה הנחש. ואז, אחר הבירורין המוחלטים האלו, "ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל", ודייק הכתוב במלת עמה, כלומר, על כונתה הטהורה, דהיינו רק להשפיע ולא לצרכי עצמו, וזה הוראת הכתוב, שנתנה לאישה עמה, כלומר, עמה בקדושה.