תוכן

יז) והענין הוא, שכיון שנפלו הניצוצות של אור בתוך הקליפות, קצתם נפלו בדומם וקצתם בצומח, וקצתם בבעלי חיים וקצתם במדבר. ולפיכך ארז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו שר מלמעלה שמכה בו ואומר גדל, דהיינו הניצוצין של אור שנפלו. והם מגדלים את הכל, עד שמעלים אותם ע"י בני אדם שמבררים את הטוב מהקליפה. ולזה הזהירה התורה שלא לזרוע כלאים ולא להרביע כלאים, שלא לערבב הניצוצות של אור זה בזה ולא יעלו כהוגן. ולפיכך בזמן שהיה ב"ה קיים, היה הקרבן להעלות הניצוצות ולבררם. ועכשיו שאין מקדש, התפילה היא במקום הקרבן, ולפיכך בבקר צריך האדם שיפנה וינקה את עצמו, ובזה יתקן קליפת עשיה שבעשיה, ותסיר אותה משם, כמו שאמרנו. ואח"כ ילבש הטלית, ויכסה ראשו שלא יאחוז ביצירה הקליפות. ובזמן שהיה תכלת, היה כדי שיברחו החיצונים, שהם בורחים מצד הדין החזק של התכלת ואח"כ ילבש התפילין של יד, כנגד עולם הבריאה ואח"כ עולם האצילות, דהיינו תפילין של ראש, ומקשר אותם ברצועה שלא להניח שום חיצון ליגע, ונמצא שבאלו ד' המעשים מתקן עולם העשיה שבכל עולם ועולם מאבי"ע, ומסיר הקליפות מהם. וצריך עדיין להעלות עשיה ליצירה, וכן היצירה לבריאה, וכן בריאה לאצילות, לקבל משם האור ואח"כ ירדו. והטעם שאינו יורד להם האור מלמעלה, הוא דרך משל לאדם שיש רחוק ממנו מבוע מים, שצריך שירחיק ממקומו ויחפור עד שיגיע שם אצל המבוע, אז ירד המבוע למטה, שאם יתחיל לחפור מלמעלה ממקום המבוע ולמטה לא יוכל, לפי שהמים באים עליו וטורדים אותו. ועוד שאין ראוי שיתנו לאדם מתנה שילך לתבוע אותם, אלא אם הוא חשוב הרבה והיינו מעלת התורה. ועוד צריך שיעלו לאצילות להעלות את הניצוצות של אור שביררו ולהניחם שם, ואח"כ כשיורדים יורד אור להם להעמידם, לכל עולם כפי הצריך לו.