זהר

יז) אלא בשעתא דאתמשכן אתוון אלין אלה מלעילא לתתא, ואמא אוזיפת לברתא מאנהא, וקשיטא לה בקישוטהא. ואימתי קשיטא לה בקישוטהא כדקא חזי. בשעתא דאתחזון קמה כל דכורא, דכתיב אל פני האדון ה', ודא אקרי אדון, כד"א הנה ארון הברית אדון כל הארץ. כדין נפקת ה וליעילת י, ואתקשיטת במאני דכורא לקבליהון דכל דכר בישראל.

פירוש הסולם

יז) אלא בשעתא דאתמשכן וכו' : אלא בשעה שאותיות אלו אל"ה נמשכות ממעלה, מבינה, למטה, למלכות, כי האם משאלת בגדיה לבת ומקשטת אותה בקישוטיה. אז נמשך השם אלקים מבינה שהיא האם למלכות שהיא הבת. ומתי מקשטת אותה בקישוטיה כראוי. היינו, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, ​אל פני האדון ה'. כי אז נקראת המלכות אדון, שהוא לשון זכר. כמו שאתה אומר, ​הנה ארון הברית אדון כל הארץ. הרי הכתוב קורא את המלכות המכונה ארון הברית בשם אדון כל הארץ. שהוא שם זכר. והיינו משום שקבלה את הכלים המכונים בגדים, והמוחין המכונים קישוטין, מהאם שהיא בינה. כי אז יוצאת הה' מן מ"ה ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י כמו הבינה. ואז היא מתקשטת בבגדי זכר, דהיינו בגדים דבינה כנ"ל, כנגד כל זכר בישראל.
ביאור הדברים, כמו שנתבאר (לעיל אות י"ג), דאחר דעבד ברישא דא"א נקודה חדא ודא סליק למהוי מחשבה, כי החכמה נתקנה בה כעין דכר ונוקבא, הנה אז צייר בה כל ציורין, שכל הקומות דה"פ אצילות נצטיירו בה, באופן שאין יותר מכתר חכמה בכל קומה, בא"א ואו"א וזו"ן, וחקק בה כל גליפין, שבכחה נפרדו ג' ספירות בינה וז"א ומלכות מכל קומה למדרגה שמתחתיה: כי בינה ז"א ומלכות דא"א נפלו לאו"א, ובינה ז"א ומלכות דאו"א נפלו לזו"ן, ובינה ז"א ומלכות דזו"ן נפלו לבי"ע. ע"ש.
ונתבאר שם בהסולם, שאלו ב' הספירות שנשארו במדרגה, שהן כתר וחכמה הן נק' מ"י. ואלו ג' ספירות שנפרדו מכל מדרגה, הן נק' ג' אותיות אל"ה.
וזה אמרו, בשעתא דאתמשכן אתוון אלין אל"ה מלעילא לתתא, דהיינו בעת דנקודה סלקא למהוי מחשבה, כנ"ל, שאז נפרדו ג' האותיות אל"ה מאו"א ונפלו למדרגה שמתחתיהם שהם הזו"ן, כנ"ל. כי אז נבחן שאל"ה דאו"א שהן בזו"ן נמשכו מלעילא לתתא ונתלבשו תוך הזו"ן, כי אל"ה דאבא שהוא יש"ס נמשך לז"א. ואל"ה דאמא שהיא תבונה נמשכה לנוקבא.
וז"ש, ואמא אוזיפת לברתא מאנהא וקשיטא לה בקישוטהא, היינו בעת ביאת המוחין דגדלות המבוארים לעיל בדברי ר"ש, שנמשך גליפו דחד ציורא סתימאה קדש קדשין, בניינא עמיקא דנפיק מגו מחשבה. שפירושו, שהנקודה חזר ונפיק מגו מחשבה למקומה, למלכות, שבזה הוחזרו ג' הכלים בינה וזו"ן למדרגה, ונמשכו ג' האורות דכח"ב הנק' קדש קדשין, ע"ש. ותדע, כי בעת שהוחזרו הכלים בינה וזו"ן מהגוף אל ראש דא"א, נמשכו עמהם גם או"א המלבישים עליהם, ועלו גם הם לראש דא"א, וקבלו שם אותם המוחין דקדש קדשין שבראש א"א. והטעם הוא, כי זה הכלל, העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו, וכן התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ולפיכך במצב הקטנות, שבינה וזו"ן נפרדו מהראש דא"א ונפלו לגוף שלו שהם מלובשים באו"א מפה ולמטה, נעשו הבינה וזו"ן דא"א לבחי' או"א ממש. וע"כ במצב הגדלות שחזרו הבינה וזו"ן דא"א למדרגת הראש שלו, הנה לוקחים עמהם גם האו"א, כי כבר נעשו למדרגה אחת בשעת הקטנות, ונמצאים משום זה גם בגדלות, שאו"א עלו עתה עמהם לראש דא"א, שנעשו ג"כ שוים כמוהו ומקבלים אותם המוחין שבראש דא"א הנק' קדש קדשין.
ועד"ז ממש, עלו הזו"ן לאו"א, כי אחר שאו"א קבלו המוחין שבראש א"א, נפיק גם בהם הנקודה מגו מחשבה למקום המלכות, שבזה הוחזרו הבינה וזו"ן שלהם אל מדרגתם דאו"א כנ"ל בא"א. והנה בה בעת, שהכלים בינה וזו"ן חזרו ועלו לאו"א, לקחו עמהם גם את הזו"ן המלבישים עליהם, ועולים גם הזו"ן לאו"א ומקבלים המוחין דקדש קדשין אשר שם.
וזה אמרו ואמא אוזיפת לברתא מאנהא וקשיטא לה בקישוטהא, כלומר, כיון דג' אותיות אל"ה דאמא נמשכו אל הנוקבא במצב הקטנות, כנ"ל, שזה נבחן דאמא אוזיפת לברתא מאנהא, כי עי"ז שג' הכלים בינה וזו"ן שהם אל"ה, נפרדו מאמא ונפלו לנוקבא, הרי הן נעשו לבחינת נוק' ממש, כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו. ונבחן שאמא השאילה כלים אל"ה שלה לברתא שהיא הנוקבא, כי עתה משמשת עמהם הנוק'. ועם זה נמצא ג"כ דקשיט לה בקישוטהא, היינו לעת גדלות, שג' הכלים אל"ה בינה וזו"ן דאמא חוזרים לאמא, הנה אז עולה עמהם גם הנוקבא לאמא, כנ"ל. ואז מקבלת הנוקבא המוחין דקדש קדשין שבאמא, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו, כנ"ל. ונמצא עתה, שמתוך שאמא אוזיפת מאנהא אל"ה לברתא בעת הקטנות, ע"כ קשיט לה, בקישוטהא, שהם המוחין, בעת הגדלות, ונמצאת מתקשטת בקישוטין דאמא.
ואימתי קשיטא לה בקישוטהא כדקא חזי, כי יש ב' מיני קישוטין מאמא אל הנוקבא, שהם המוחין דג"ר: או מאמא תתאה הנקראת תבונה העומדת מחזה ולמטה דא"א, או מאמא עילאה העומדת מחזה ולמעלה דא"א. וכשהנוקבא עולה לתבונה והתבונה מקשטת לה בקישוטהא דילה, נבחן שעדיין הקישוטין האלו אינם כדקא חזי, משום, שאז עוד נמצאת הנוקבא בבחינת קיימא לשאלה, כמו התבונה שמטרם עלית מ"ן כנ"ל (אות ח' ד"ה והנך), וע"כ אינן כדקא חזי. אלא בעת שהנוקבא עולה למקום אמא עילאה שמחזה ולמעלה דא"א, ואמא עילאה מקשטת לנוקבא בקישוטין דילה, אז נבחן שהקישוטין הם כדקא חזי, כמו שמפרש והולך.
בשעתא דאתחזון קמה כל דכורא וכו' ודא אקרי אדון: בעת שהנוקבא עולה לתבונה ומקבלת המוחין ממנה. הנה אז עוד הקישוטין אינם כדקא חזי, כי היא עוד קיימא לשאלה, שפירושו, שצריכה עוד להעלאת מ"ן מן התחתונים כדי להשתלם לגמרי, כנ"ל. ואז נבחן, שהזכרים שבישראל מקבלים מן ז"א שעלה לישראל סבא, אבל בעת שנוקבא עולה לאמא עילאה, הרי היא נשלמת לגמרי ואינה קיימת עוד לשאלה, דהיינו לקבל מ"ן, ואז היא נחשבת לדכורא, והזכרים שבישראל מקבלים ממנה.
וז"ש בשעתא דאתחזון קמה כל דכורא, דהיינו שכל הזכרים בישראל מתראים לפניה ומקבלים ממנה. ודא אקרי אדון כלומר, שאז אינה נקראת בשם אדנ"י שהיא בחי' נקבה, אלא בשם אדון שהוא זכר. והוא מפני שאינה קיימא לשאלה עוד, כי אין ענין עלית מ"ן נוהג עוד בה, וע"כ נחשבת לזכר. וז"ש, הנה ארון הברית אדון כל הארץ: ארון נק' הנוקבא, כי היסוד דז"א הנק' ברית עייל בה. הרי שהכתוב מכנה את הנוקבא בשם אדון כל הארץ, שהוא שם זכר. וז"ש, כדין נפקת ה' ואעילת י': היינו ה' דמ"ה נפקת ממנה, כי ה' זו דמ"ה מורה שהיא קיימא לשאלה, כנ"ל, שפירושה מ"ה ידעת וכו' הא כלא סתים כדקדמיתא, ע"ש. הרי שה' דמ"ה מורה על קיימא לשאלה. ואומר דה' זו דמ"ה נפקת ממנה ואעילת י' במקום ה' ונק' מ"י כמו אמא. ואז אתבניאת בשמא אלהים כמו אמא.