זהר

יז) רבי יסא פתח, על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. את ירשלם מבעי ליה, כמה דכתיב אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, מאי בזכרנו את ציון. לב"נ דהו"ל היכלא יקירא, יאה ושפירא, אתו לסטין ואוקידו ליה. צערא דמאן הוא, לאו דמאריה דהיכלא. אוף הכא שכינתא בגלותא שריא, צערא דמאן הוא, לאו דצדיק. ואזלא הא כמה דאוקמוה, דכתיב הצדיק אבד, אבד ממש. אוף הכא בזכרנו את ציון, בזכרנו ההוא צערא דיליה על זווגהא, צערא דיליה הוא.

פירוש הסולם

יז) רבי ייסא פתח וכו': רי"פ, על נהרות בכל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. שואל, את ירושלים היה צריך לומר, כמ"ש אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, מהו בזכרנו את ציון. ומשיב, בדומה לאדם שהיה לו היכל יקר נאה ויפה. באו שודדים ושרפוהו. צערו של מי הוא. אם לא, של בעל ההיכל הוא. אף כאן, השכינה בגלות, צערו של מי הוא. אם לא, של הצדיק הוא שהוא יסוד. וזה הולך כמו שהעמידוהו. שכתוב הצדיק אבד, אבד ממש, כי כל פעולתו של היסוד הוא להשפיע, ואם השכינה בגלות, ואין לו למי להשפיע, הוא כמו שאינו בנמצא, והוא אבוד. אף כאן, בזכרנו את ציון, פירושו, בזכרנו את הצער של ציון, שהוא יסוד, על חוסר הזווג, כי הצער, שלו הוא.