תוכן

יד. והנה ראיתי אשר שטותם זה מצא לה שורשים כמעט בכל העוסקים בחכמה זו בזמן הזה, אוי לאזנים שכך שומעות, "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" (אסתר ז, ח), וכבר שפך הזוהר הקדוש מרה על ראש החטאים בנפשותם לומר שאין סודות פנימיות בתורה, כמו שכתוב בפרשת וירא, דאם אורייתא אתי לאחזאה סיפורין ודברי הימים הרי נמצא גם כן בין יתר האומות סיפורים ודברי הימים כאלה, ואמרו ז"ל שהמה מקצצים בנטיעות דנוטלין מלכות בלחודוי, עי"ש. ומה היו אומרים בעלי הזוהר בראותם תרבות אנשים חטאים הנ"ל להכחיש שאין שום חכמה וסברא בדברי הזוהר וחכמת האמת עצמם, שברזין דאורייתא עצמם אומרים שאין שם דעת וסברא מגולה בעולם הזה, אלא פטומי מילים בעלמא, הרי באו לכבוש השכינה הקדושה ח"ו בבית המלך פנימה, אוי להם כי גמלו רעה לנפשותם.
וחז"ל אמרו (סנהדרין קא, א) שהתורה הקדושה מקוננת לפני הקב"ה - עשאוני בניך שיר בבתי משתאות וכו', והמה אפילו דמות שיר אינם עושים מהתורה, רק דיבורים מבהילים לכל שומע וכדי בזיון וקצף, ועוד מבקשים שכר כפנחס באמרם שבאמונה שלימה המה עושים. ועליהם הכתוב אומר (ישעיהו כט, יג) "יען נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק הימני" שזוהי סבת החורבן דבית ראשון, ועדיין השטן מרקד ביננו, ודוקא בעקבתא דמשיחא שהוא זמן גילוי דרזין דאורייתא. וקנאת ה' צבאות באה כאש בעצמי לא תכבה, אשר מסבתה נתהותה בקרבי התעוררות לגלות את השמלה בשיעור כזה אשר ידעו שיש חכמה בישראל, וסבה זו לקחה בי חלק גדול בין יתר הסבות העקריות שבגללם באתי לידי ביאורי זה.
עי' בסוף הספר בהשייך להקדמה, במה שביארתי שלחכמי ישראל אין להם ענין בהמאדעס [-אופנות] המתחדשת בשמות ולשונות ולבושים, עש"ה.