זהר

יד) תאנא בצניעותא דספרא, עתיקא דעתיקין, סתרא דסתרין טמיר דטמירין, אתתקן ואזדמן, כחד סבא דסבין, עתיק מעתיקין, טמיר מטמירין, ובתיקונוי, ידיע ולא ידיע. מארי דחוור כסו, וחיזו בוסיטא דאנפוי, יתיב על כורסייא דשביבין, לאכפייא לון.

פירוש הסולם

יד) תאנא בצניעותא דספרא וכו׳: למדנו בצניעותא דספרא, עתיק העתיקים, סתר הסתרים, צפון הצפונים נתתקן ונזדמן, כמו זקן הזקנים עתיק העתיקים, צפון הצפונים. ובתיקוניו הוא ידוע ולא ידוע. בעל כסות הלבן, ומראה הארת פניו הלבן, הוא יושב על כסא של שביבי אש כדי להכניע אותם. בוסיטא דאנפוי פירושו הארת הפנים לפי הענין.
ביאור הדברים. עתה מבאר והולך העשר ספירות כח״ב תו״מ שבאצילות בעולם התקון. ונודע שב׳ פרצופין נתתקנו בספירת הכתר, שהם עתיק וא״א. וההפרש ביניהם הוא, כי הע״ס דעתיק מרוממות כולם מחכמה, והחכמה שבהן היא בבחינת סתרא דסתרין. אבל פרצוף ב׳ של הכתר, שהוא א״א, כבר החכמה שבו בבחינת ידיע ולא ידיע, ולפיכך על פרצוף עתיק רמזו להלן (באדרא זוטא אות ל"ז), דא לעילא מן דא, שהכתר הוא למעלה מחכמה, כלומר שהוא כמו נבדל מגילוי חכמה. ועל פרצוף א״א אומר, דא לגו מן דא, שהחכמה היא בפנימיות הכתר, שהיא כבר ידיע בה מעט כנ״ל. וע״כ אין האידרא מדבר מבחינות שבפרצוף עתיק, אלא ברמז, ומתחיל ביאורו מכתר דפרצוף א״א. משום שבו מתחיל גילוי החכמה.
וזהו שמרמז בתחילת דבריו, שכח״ב דעתיק, שהם, עתיקא דעתקין כתר, סתרא דסתרין, חכמה, טמיר דטמירין, בינה, אתתקן ואזדמן בפרצוף ב׳ דכתר, שהוא א״א כחד סבא דסבין וכו׳. דהיינו שנגלה בה החכמה המכונה זקן, כי אין זקן אלא מי שקנה חכמה. (קידושין לב.) עתיק מעתיקין, כתר. טמיר מטמירין בינה. דהיינו כח״ב דא״א. ומקדים בו החכמה לכתר, שאומר תחילה סבא דסבין, ואחר כך עתיק מעתיקין. הוא מטעם שזהו כל החידוש דפרצוף הב׳ על פרצוף הא׳. שבפרצוף הא׳ מכונה החכמה סתרא דסתרין, לרוב העלמתה שם. ובפרצוף הב׳ סבא דסבין. ומ״ש סבא דסבין ולא כחד סבא. הוא להשמיענו שבחינת גילוי חכמה שבא״א אינו רק לאו״א הנקראים זקנים, בסוד בינה שחזרה לראש א״א ומקבלת ממנו חכמה. אבל עצמותה של חכמה דא״א אינה מגולה לתחתונים. וז״ש סבא דסבין, כלומר שהסבין שהם או״א מקבלים ממנו הארת חכמה, אבל לא לאחרים. וז״ש ידיע ולא ידיע, כי החכמה ידיע בו באפן שבינה תחזור בו להיות חכמה, אבל עצמותה אינה ידועה. כי ע״כ נקרא חכמה סתימאה, כי נסתמה בקרום ואינה מאירה לפרצופי אצילות.
והטעם שנבררו ב׳ פרצופי כתר, ולא היה די בפרצוף אחד. הוא מטעם שכל הזך ביותר נברר ונתתקן תחילה. והנה כתר שה״ס אור החסדים הוא כולו רחמים ואין בו שום אחיזה לדינים ולקליפות. כי כל הצמצום היה רק על אור החכמה, ולא על אור החסדים. לפיכך נבחנת החכמה כלפי הכתר לבחינת כורסייא דשביבין. וע״כ תחילה נתקן פרצוף הכתר שיהיה בתכלית הפרישות מאור החכמה, שהוא פרצוף הא׳ הנקרא עתיק. שהוא כולו רחמים פשוטים שאינו נותן שום גילוי לאחיזה לדינים וקליפות ואורו אינו מתעבה במשהו לעולם ואפילו יהיה בסיום כל המדרגות. אמנם כדי לתת גילוי השגה לתחתונים, שזה נמשך רק מחכמה, נתגלה הכתר שוב בפרצוף הב׳ בסוד דא לגו מן דא, שהוא כולל בתוכו את החכמה. ונצרך לזה, כדי שהכתר ישלוט על החכמה ויכניע ויבטל כל הדינים והקליפות הנמשכים ממנו בסיום האורות.
וז״ש, מארי דחוור כסו וחיזו בוסיטא דאנפוי, בעל כסות הלבן, ומראה הארת הפנים הלבן, כלומר שאין אחיזה לשום דין ולשום קליפה בהתפשטות אורו, שהוא כתר, הוא יתיב על כורסייא דשביבין לאכפייא ליה הוא קבל לתוכו החכמה, הנבחנת בערכו לכורסיא דשביבין, כדי להכניע הדינים הנמשכים מהתפשטותה. כי או״א עלאין מקבלים מחכמה זו ומשפיעים לקו שמאל דישסו״ת, וקו שמאל דישסו״ת משפיע לקו שמאל דז״א ודמלכות שנקרא אלקים. ומשם מתפשטים ק״כ צירופי אלקים לעולם הבריאה, ובסוף צירופי אלקים דבוקים אלהים אחרים דסטרא אחרא ויונקת מהם. ומטעם זה נבחנה החכמה כלפי הכתר לכורסיא דשביבין.