זהר

יד) ורזא דמלה נדד הוא ללחם איה, אי"ה דמרחם עליה. אוף הכי אין מנהל לה וגו'. ובגין דא דיו לעבד למהוי כרביה. ולית לחם אלא אורייתא, האי גרם למארי תורה דאזלין מתתרכין.

פירוש מעלות הסולם

יד) ורזא דמלה וכו': וסוד הדבר הוא, נודד הוא ללחם איה, איה מי שירחם עליו. אף כך המלכות אין מנהל לה וגו'. ומשום זה די לעבד להיות כאדונו ואין לחם אלא תורה, זה גורם לבעלי תורה אשר הולכים ונודדים.
פירוש, יש ב׳ מצבים בזו״ן: א׳ מצב אחוריים, בסוד ב׳ המאורות הגדולים, אשר שניהם, ז״א ומלכות הם בקומה שוה, וז״א מלביש על קו ימין דבינה, ומלכות מלבשת את קו שמאל דבינה, ואז הם בבחי׳ אפי זוטרי, כי הם מוחין דאחוריים אשר אינם מאירים כי החסדים של ז״א הם בקטנות בלי ג״ר, וחכמה של מלכות מאירה בדינים, וב׳ הקוים ימין ושמאל הם במחלוקת, בסוד מצת בלי ו' וקטרוג הירח. ואח״כ ע״י מ"ן שמעלים התחתונים, המלכות מתמעטת וחוזרת לנקודה, ואח״כ נבנים לבנין גדול ע״י או״א, וחוזרים למוחין דגדלות ומאירים בבחינת הרחמים דאו״א עלאין, בזווג דפב״פ. וז״ס של ב׳ מיני לחמים: מין א׳ נקרא לחם עוני ומין ב׳ נקרא לחם הפנים, כי המלכות מקבלת אז את השפע מי״ב פנים דז״א שהם חו״ג תו"מ, שה״ס ד׳ פני החיות: פני אריה, פני שור, פני נשר. ופני אדם. וכל אחת מהן כלולה מג׳ פנים, דהיינו אריה, שור, נשר. וד׳ פעמים ג׳ הן י״ב. והם סוד י״ב חלות של סעודות שבת. והם הסוד של לחם אי״ה בסוד אי״ה מקום כבודו, אשר מבואר בשער הכוונות בענין מוסף של שבת, אשר זו"ן עלו ביום השבת בעת חזרת הש״ץ של תפילת מוסף, ועומדים במקום או״א עלאין בחב״ד שלהם. וכתוב שם וז״ל, ודע כי סוד אי״ה אות א׳ היא מזל הי״ג דדיקנא דא״א שהוא סוד הדעת של או"א הנקרא י״ה וזהו אי״ה, עכ״ל.
וזה. אמרו ורזא דמלה נדד הוא ללחם אי״ה היינו שמעלה מ״ן לקבל המוחין דפנים המרומזים במלת אי״ה. ומבאר אי״ה דמרחם עליה כי מוחין דפנים הם מאירים ברחמים גדולים מהמזל הי״ג דדיקנא קדישא דא״א, אשר אז מתלבשת החכמה שבמלכות בחסדים דז״א. והחסדים דז״א מאירים בג״ר שהן חכמה. שז״ס מקום שהיא מלכות היא כבודו, הכבוד של הו׳ שהיא ז״א בסוד אשת חיל עטרת בעלה. וטרם שמקבל המוחין האלו, הצדיק נודד, ודיו לעבד למהוי כרביה ומעלה מ״ן, ומסלק את עצמו מן המוחין דאחוריים, שהם לחם עני, בסוד מעוט הירח וז״א ולית לחם אלא אורייתא שהיא מוחין, והאי היינו כשהמוחין הם בבחינת אחוריים ודין, גרם למארי תורה שהם הממשיכים את המוחין דאזלין מתתרכין בכדי להמשיך המוחין דפנים.
ואין להקשות איך אפשר זה, אשר בחינת דיקנא דא״א, אשר היא גבוה הרבה מבחינת או״א תשמש לאו״א לבחינת דעת, הלא נודע שדעת היא בחינה תחתונה המזווגת לחו״ב ממטה למעלה, ונחשבת תמיד לבחינת ז״ת שלהם, א״כ איך אומר שדיקנא דא״א היא דעת לאו״א ונמצא הדעת גבוה מהם. התשובה היא, כי יש ב׳ זווגים באו״א א׳ הוא להחיות העולמות, וזווג זה נמשך מקומתם הקבועה, שהיא קומת בינה, וזווג זה לא נפסק לעולם מהם, משא״כ הזווג הב׳ שהוא להולדות נשמות, זווג זה אינו קבוע בהם, כי הם צריכים לקומת חכמה, ואי אפשר להם זווג זה רק בעת שעולים לג״ר דא״א שאז משיגים קומת חיה וע״ב, וראוים להולדה, וזה נעשה ע״י הדיקנא כי כשהם בג״ר דא״א אז נבחן הדיקנא לדעת שלהם, והגם כי א״א עצמו עלה ג״כ לעתיק, הנה סולם המדרגות לא משתנה, ואו״א משיגים כעת בזמן עלייתם את המצב הקבוע של א״א במקומו.