תוכן

תשמ"ד-מה מאמר נז
הנה הזה"ק מפרש את ענין צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו. (כי תצא דף ד אות יג בהסולם) וז"ל, ומאן דאיהו צדיק ורע לו, דהיינו שהוא מעץ הדעת טוב ורע, כיון שרע נמצא עמו, אין צדיק אשר לא יחטא ברע הזה, מאחר שהוא נמצא עמו, רשע וטוב לו, הוא שנתגבר היצר הרע על יצר טוב שלו, ועל זה אמרו וטוב לו, שהטוב הוא תחת רשותו, של הרשע, ומשום שהרע שולט על הטוב הוא רשע. כי מי שנתגבר לוקח השם, אם מתגבר הטוב על הרע, נקרא צדיק ורע לו, שהרע היא תחת רשותו, ואם הרע מתגבר על הטוב נקרא רשע וטוב לו. עכ"ל.
ולהבין את הענין טוב ורע באופן כללי, צריכים לדעת היות ששורש הנבראים נמשך מספירת המלכות, ומלכות משורשה נקראת מקבל בעמ"נ לקבל, וזה הוא שורש כל הרע שנמצא בהנבראים, כי הרצון הזה הוא מפרידנו מהשורש, כי אנו לומדים שמחשבת הבריאה שהיא להטיב לנבראיו, ברא יש מאין בחינת חסרון הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג, והיות שברוחניות דביקות ופירוד הוא בענין של השתוות הצורה, והיות שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם מקבלים, אם כן יש ביניהם שנוי צורה, ושנוי צורה הזו מפרידנו מהבורא, וממילא אין אנו מסוגלים לקבל את הטוב והעונג מה שהוא רצה לתת לנו, שזה היתה סיבת הבריאה, ולכן בכדי לקבל את הטוב חסר לנו הכשרת הכלים, שיהיו בעמ"נ להשפיע, ואז נקבל את הטוב.
היוצא מזה מה הוא הרע שלנו, שמסיבה זו אין לנו טוב ועונג, הוי אומר, שאינו לא פחות ולא יותר אלא אהבה עצמית שבנו, שהוא המפריע לנו מלקבל את הטוב ועונג, הוא הגורם לנו בחינת מיתה היות שהוא המפריד אותנו מחיי החיים לכן אנו נקראים מתים, כמשרז"ל רשעים בחייהם נקראים מתים.
וכשנתבונן בענין הרע שלנו, איך הוא מדבר עמנו ורוצה לשלוט עלינו עם איזה כוח הוא בא אלינו בכדי לשמוע את טענתיו.
יש להבחין כאן ד' הבחנות. א' יכולים לדמות וליחס לתשובה מאהבה, [הגם שתשובה מאהבה הוא ענין גדול] כאן אנו מדברים רק בבחינת היחס. ב' לדמות בערך כמו תשובה מיראה. ג' שלא יכול להתגבר ולעשות תשובה אבל על כל פנים הוא נשאר שבור ורצוץ בזה שלא יכול לעשות תשובה. ד' שהוא לא מתפעל מזה שלא יכול להתגבר על הרע ולעשות תשובה.
ונבאר אותם, אחת אחת, ידוע כי בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך לעשות הכל לשם שמים, כי על מה שהוא עושה הוא חושב איזה תועלת יהיה מזה לה', ולא חושב על תועלת עצמו, אז בא אליו הגוף עם טענות, והוא מתחיל לדבר לשון הרע על דרך הזה, הנקרא דרך של השפעה, ולא לתועלת עצמו. והוא טוען טענת פרעה, וטענת רשע, שהם בחינת מוחא וליבא. שהם בחינת מי ומה.
וכשהאדם מתחיל לשמוע טענותיהם, הוא מתחיל אז להשתומם, כי אף פעם לא שמע מהגוף שלו טענות חזקות, מכפי ששומע עכשיו, הוא חשב כשמתחיל בעבודה, אז הוא צריך להתקדם כל פעם יותר להמטרה היינו שכל פעם הוא צריך להבין שכדאי לעבוד לשם שמים, ופתאום הוא רואה שבמקום שהיה צריך להיות לו יותר תשוקה לעבודת ה', הוא שומע התנגדות מצד הגוף, ואומר לו עכשיו, מדוע אתה לא רוצה ללכת בתלם של כל העולם, שבעיקר צריכים לדקדק על המעשים, בכל פרטיה ודקדוקיה, ובענין הכוונה הוא צריך לומר יהי רצון כאילו כונתי. ועתה אני רואה שאתה משים לבך דוקא על הכונות היינו שתוכל לכוון שהכל יהיה לשם שמים ולא לתועלת עצמו היתכן שאתה תהיה יוצא דופן, ואתה לא רוצה ללכת כמו הכלל שהם אומרים שזהו הדרך הבטוח ביותר, הראיה לזה תסתכל על הרבים, איך שהם נוהגים.
ואז מתחיל סדר עבודה של התגברות, היינו שהוא צריך להתגבר על טענותיהם ולא להכנע, למה שהם דורשים ממנו, ובטח שהוא צריך לתת להם תשובות ברורות על מה שהם נותנים לו להבין, שזה מה שהוא רוצה לכוון שכל מעשיו יהיו רק להשפיע ולא לתועלת עצמו, זהו נגד השכל, כי השכל מחייב היות שהאדם נברא עם רצון לקבל הנאה ותענוג, ויש דרישה מצד הטבע למלאות אותה, אחרת בשביל מה הוא צריך לכל החיים אם לא להנות מהחיים למלאות הדרישות מה שהגוף דורש, והוא נותן לו להבין שזה עפ"י השכל מאה אחוז, ואין שום תרוץ להשיב על טענותיו.
והתשובה הברורה צריך להיות, שאנו מאמינים בדברי חכמים שלמדו אותנו, שאנו צריכים ללכת למעלה מהשכל והדעת, זאת אומרת, שאמונה אמיתית הוא דוקא למעלה מהדעת, ולא הכל נכון מה שהשכל מבין כי לגבי הקב"ה אנו לומדים כמ"ש, "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכי דרכיכם".
וכאן מתחיל ההבחנות, שבסדר העבודה, ומדרגה א' הוא שאומר להגוף שלו כל הטענות שאתם אומרים לי שמצד השכל הצדק אתכם, גם אני מסכים לדעתכם, אבל תדעו היות שהדרך האמיתי כפי שקבלתי מאמונת חכמים הוא למעלה מהדעת, אבל לא היה לי הזדמנות לגלות את הדרך שלי לעיני, שבאמת הוא כך, שאני הולך בלמעלה מהדעת, משא"כ עכשיו שאתה בא אלי עם הטענות שלך שצריכים ללכת בתוך הדעת, ואתה מדבר לשון הרע על הדרך דלהשפעה ואמונה. אז אני שבע רצון מזה שאתה בא אלי על הלשון הרע שלך, כי עכשיו אני יכול לגלות את מחשבתי, שכל היסוד שבניתי את עבודת ה' הוא, על דרך האמת היינו שעכשיו אני יכול לומר שאני הולך למעלה מהדעת, משא"כ מטרם שאתה באת אלי לא היה לי הזדמנות לגלות את הדרך שלי.
אי לזאת אני אוהב את הטענות שלך, כי עשית לי טובה גדולה בזה, שאמרת לי לשון הרע. זאת אומרת על הלשון הרע ששמעתי ממך זה גרם לי שאני עושה עכשיו תשובה כי עכשיו אני מוכרח להתגבר עם הבחינה של למעלה מהדעת, נמצא מי גורם לי שאני צריך לקבל עלי עכשיו עול מלכות שמים בבחינת השפעה ולמעלה מהדעת, רק הלשון הרע שלך.
ואם אתה לא היית בא אלי בטענות, לא היה לי צורך לקבל עלי את מצות האמונה, אבל עכשיו אני מוכרח לעשות תשובה, נמצא שהוא לא ברוגז, על הלשון הרע ששמע.
וזה יכולים לדמות מבחינת היחס לתשובה מאהבה, [ובאמת תשובה מאהבה ותשובה מיראה הם שני מדרגות גדולות] כמשרז"ל שתשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות. כמו"כ אפשר לפרש גם כאן שזדונות נעשו לו כזכיות. ויש להבין הכיצד נעשה מזדונות זכיות כי ענין זדונות זה דבר שהאדם ברוגז, שבא לידו זדונות וזכיות הוא דוקא דבר שאדם נהנה מזה שבא לידו זכיות ואיך אפשר לומר מזדונות נעשה זכיות, כי מה כאן הזדון שבא הגוף עם טענותיו על האמונה שהוא קבל עליו למעלה מהדעת, ואיך אפשר להיות זדון יותר גדול ממי שהוא מדבר סרה על האמונה הקדושה. אבל אם הוא עושה תשובה מאהבה, היינו זה שעושה תשובה עכשיו ומקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, בדעת צלולה הוא מכריע ללכת דווקא בדרך האמונה כי עכשיו יש לפניו שתי דרכים, והוא מכריע אם כן יש לו מקום בחירה, משא"כ מטרם שבא אליו עם הלה"ר הגם שקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, אבל אז לא היה מגולה כל כך שיש לפניו שתי דרכים, משא"כ עתה הוא עושה בחירה ממש שהוא מכריע שצריכים ללדת דוקא באמונה למעלה מהדעת.
נמצא לפי זה שהוא שבע רצון מהלה"ר ששמע, ואוהב את דבתם רעה, שדברו על בחינת האמונה, הגם שזה זדונות, והיות שהם גרמו לו מקום לבחירה, שיהא גלוי לפניו שבאמת הוא רוצה ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, נמצא שהזדונות האלו חשובים לו כזכיות, שבלעדם לא היה לו מקום לבחירה, נמצא אם התשובה שהוא עושה עכשיו הוא שבע רצון מהעבודה שנזדמן לו עכשיו, אז נקרא זה ביחס לתשובה מאהבה, היינו שהוא אוהב את מעשה התשובה שעשה עכשיו, אז ממילא הגורמים שלו שהם הזדונות שלו שהם הזדונות נחשבו לו כזכיות, היינו שאוהב אותם כמו זכיות, כי זה בלי זה לא הולך, ויש לו בערך כיחס אור וכלי, היינו חסרון שגרמו לו הזדונות, נקרא כלי, והתשובה שהוא עשה את הבחירה דומה ליחס של אור.
וזה הוא מדרגה הא' שישנם בסדר העבודה.
מדרגה ב' הוא, הגם שהוא מתגבר על הלשון הרע שהגוף מדבר על דרך האמת שהוא בחינת השפעה ואמונה, ועושה תשובה, היינו שעונה להגוף שכל מה שאני שומע ממך הוא רק מה שאתה אומר שהשכל מחייב, אבל אני הולך לפי מה ששמעתי שעיקר הבסיס של עבודת ה' הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, היינו שאני לא הולך לפי מה שהשכל מחייב אלא למעלה מהשכל, א"כ זה תשובה אמיתית, אבל אומר שהוא היה יותר שבע רצון אם הוא לא היה שומע את הלשון הרע שלהם, כי הוא היה בסכנה אולי לא היה יכול לעשות בחירה, נמצא שתשובה זו הוא בבחינת יראה, זאת אומרת שהוא מתירא מהעבודה דהתגברות, שזה הוא עבודה קשה, כי בזמן שהאדם עומד לפני נסיון הוא קשה מאד, להיות בוחר בטוב נמצא שהתשובה זו יש לה יחס לתשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות, כיון שעשה תשובה על הזדונות הם נעשים כשגגות, אבל לא כזכיות, כי זכיות משמע שהוא דומה לזכיות באופן כמו שהאדם משתוקק לזכיות כמו"כ הוא שמח בעבודתו שניתן לו הזדמנות, לעשות בחירה, משא"כ כשהוא מתירא מהלשון הרע, אז הוא בעצמו אומר שזהו לא זכיות, אלא שזה דומה לשגגות.
נמצא הגם שהעלה את הרע לקדושה, היינו שתיקן את הרע בזה שעשה תשובה, אבל מדרגה זו הוא יותר נמוכה מתשובה מאהבה, כי הוא בעצמו אינו עושה אותם לזכיות. לכן נבחן זה למדרגה שניה, שישנו בעבודה.
ומדרגה ג', שיש להבחין בסדר העבודה הוא, שבזמן שבא אליו הגוף עם הטענות הידועות, שמדבר לשון הרע על בחינת מוחא וליבא. והוא נכנע תחתיהם ואינו יכול להתגבר עליהם, ואח"כ הוא מוכרח לרדת מדרגתו היינו במקום שמקודם לכן היה חושב שהוא כבר נחשב בין העובדי ה', ועכשיו הוא רואה שהוא רחוק מזה, כי מטרם שבא אליו הגוף עם טענותיו הידועות היה חושב על עצמו שהוא כבר בסדר, היינו שאין לו שום תשוקות לאהבה עצמית, אלא כל מה שהוא עושה בטח שהוא בעמ"נ להשפיע, משא"כ עתה הוא רואה איך שהוא לא יכול להתגבר על טענותיו, הגם שעכשיו הוא לא עמד בפני נסיון בפועל, שהרי עתה הוא כל הוכוחים רק בכח, ומ"מ הוא רואה שהוא נכנע נגד טענותיו, ולא יכל עכשיו לקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מדעת ולהגיד שאני רוצה ללכת רק בדרך השפעה.
והאדם עתה יושב ומשתומם על עצמו איך נהפך המצב ונראה בעיניו כאילו זה הוא גלגל החוזר בעולם, בדבר שהוא היה תמיד מסתכל על שפלותו, הוא בעצמו נפל לשמה ולא יכול לצאת מהמקום הזה אף על פי שהוא זוכר עד כמה שהוא היה ממאס והיה מסתכל על אנשים האלו לאנשים קטנים והם עושים מעשי ילדות, ותמיד היה מתרחק מהם עכשיו הוא נמצא שם, ולא יכול לצאת משם בכוחות עצמו.
ועכשיו הוא רואה כעין המעשה שמספרים על הרבי ר' יונתן ז"ל, שהיה לו ויכוח עם כומר אחד, שהכומר אמר שיכול לשנות את הטבע, והרבי ר' יונתן ז"ל אמר שהטבע שהבורא ברא אי אפשר לשנות, רק הבורא בעצמו יכול לשנות, אבל האדם בכוחות עצמו אינו מסוגל. ומה עשה הכומר לקח כמה חתולים, ולימד אותם להיות מלצרים והלביש בבגדי מלצר, והוא הלך להמלך וספר לו כל הענין שהיה לו עם הר"י, והכומר עשה סעודה והזמין את המלך והשרים, ולפני הסעודה חזר הכומר על הענין של טבע שני, אם יכולים לשנות והר"י אמר שרק הבורא יכול לשנות ולא האדם, ואח"כ נתן פקודה ואמר קודם נאכל את הסעודה ואח"כ אנו נגמור את הוכוח שלנו, ותיכף נכנסו המלצרים, היינו החתולים שהיו מלובשים בדיוק כמו מלצרים אמיתיים והם הכינו את השלחן וכן הם הביאו את כל המנות לכל אחד ואחד, והכומר והמלך והשרים, ראו ותמהו על מעשי הפלאי של המלצרים, וכולם ראו עכשיו שאין שום מקום לעשות עוד הפעם וכוח עוד לאחר הסעודה וכולם התפעלו על הר"י איך שהוא יושב כל כך בשלוה ואינו מתפעל מהמעשה שהביא שחור על גבי לבן שכן יש ביד האדם לשנות את הטבע, ומספרים מה עשה אז הר"י לאחר שגמרו את הסעודה המלצרים עומדים ומחכים לשרת את הכלל הוציא הר"י קופסה של טבק וכולם חשבו שהוא רוצה להריח טבק, אבל כשפתח את הקופסא יצאו משם כמה עכברים, וכשהמלצרים ראו איך שהעכברים יוצאים מהקופסא ובורחים תיכף עזבו המלצרים את האורחים ורצו אחרי העכברים כהטבע שלהם, ואז ראו כולם שהצדק עם רבי ר' יונתן ז"ל.
אותה דבר אצלנו בשעה שבא הגוף ומתחיל עם לשון הרע שלו ומתחיל להראות לו באופן מוחשי את הטבע של אהבה עצמית תיכף הוא עוזב את התורה והעבודה ואת הרבש"ע, ורץ להשיג את אהבה עצמית מה שהגוף מראה לו את התענוג שבהדבר, אז הוא רואה שאין לו שום כוח שיוכל לצאת מאהבה עצמית.
נמצא שכאן בזה המצב שהוא רואה עכשיו, איך שהוא משוקע באהבה עצמית מכח הטבע שלנו, נקרא זה שהגיע לאיזה דרגה בעבודה, זאת אומרת שהוא הגיע לדרגת האמת שנקרא הכרת הרע, ויודע עכשיו שהוא צריך להתחיל העבודה שלו מחדש, כי עד עתה הוא היה הולך בדרך שהיה מרמה עצמו, הוא חשב על עצמו שהוא בבחינת מורם מעם, ועכשיו הוא רואה את מצבו האמיתי, לכן יש לו עכשיו מקום חסרון להתפלל לה' מעומק הלב, כי עתה פשוט הוא רואה איך שהוא מרוחק מעבודה דלהשפיע שאין בידי אדם לצאת אלא רק הקב"ה יכול לעזור בזה. וזהו דרגה שלישית שהיא יותר נמוכה משתי דרגות הקודמות.
ויש מדרגה רביעית, שהוא הנמוכה ביותר מכל ג' מדרגות הראשונות, שיש לפעמים שהגוף בא אליו עם כל הטענות שלו, והוא שומע והוא לא עונה לו שום דבר אלא הוא לוקח את טענותיו ברצינות, וגם הוא רואה שזה דבר טבעי שאינו בידו לעשות מעשים שהם להשפיע, ונשאר בתוך אהבה עצמית באופן רגיל בלי שום התפעלות ולוקח את כל זה בקור רוח, והוא שוכח על מקומו ומצבו שהוא היה לפני רגע היינו מטרם שבא אליו הגוף עם השאלות שלו, היה חושב על עצמו שהוא לא דומה לשאר אנשים שכל עבודתם בנוי על אהבה עצמית, אלא עכשיו הוא מרגיש בעצמו, שזה הוא דרך עבודה כמו שכל הכלל כולו עובדים, נמצא שמכל שאלות שבא אליו, שהיה בטח כרוז מלמעלה, בכדי להביאו לידי שיהיה לו הזדמנות לעלות בדרגה, או כבחינה א' שהוא דומה לבחינת תשובה מאהבה. או כבחינה ב' שהוא דומה לתשובה מיראה. או לבחינה ג' שהוא שיהיה לו מקום חסרון היינו שיהיה לו עוד מקום להתפלל לה', היות שהוא רואה עכשיו שאין שום מציאות שאדם מכוחות עצמו שיוכל לעזור לעצמו, ועכשיו הוא בא למצב שהוא מאמין ורואה משארז"ל (סוכה נב) אמר ר' שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו, שנאמר ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו. והוא רואה שבאמת הוא מבקש להמיתו, היינו אם טענותיו הוא רוצה להפריד אותו מחיי החיים, והוא רואה עכשיו שאינו בכוחו עצמו להתגבר אלא שהוא מחכה שה' יעזור לו. נמצא השאלות שבאו אליו לא היו בחינם, אלא שנותנו לו מקום תפילה מעומק הלב. משא"כ במדרגה הד' שהוא לוקח הכל בקור רוח נמצא כאילו השאלות באו לו בחינם בלי שום תועלת.
אבל צריכים לדעת אצל אדם שהתחיל ללכת בדרך של השפעה ואמונה, אין שום דבר הולך לריק, אלא אח"כ כעבור ימים או שעות הוא מתאושש ממצבו, שבו היה נמצא, לאחר ששמע את הלשון הרע, ואז הוא רואה דבר חדש, איך שהאדם יכול לפול ממדרגה גבוה, למדרגה שהוא תכלית השפלות בערך מצבו, שהיה נמצא בו, ומכל מקום לא יהיה לו שום הרגשה, אלא שהוא מרגיש את עצמו, כאילו לא קרה שום דבר, אלא הוא לוקח הכל בשקט ובשלוה, והוא מסכים להשאר במצב הנוכחי והוא רגוע, ונמצא במצב רוח לא נורא. במקום שמקודם לכן היה חושב אם אין לו התקדמות ברוחניות היה מרגיש שטוב לו מותו מחייו, והיה תמיד רועד ורוגש, איך להתקדם, והיה תמיד מסתכל על אנשים שהם שלוים כשעוסקים בתורה ומצות בבחינת היבשות, היינו בלי שום מחשבה, אלא כמצוות אנשים מלמדה. ועכשיו הוא לא מרגיש שהוא צריך מה שהוא לקבל איזה תמיכה ממי שהוא שירגיש שאיננו בעל חסרון, אלא שזה פשוט טבעי שאדם רוצה לחיות במנוחה, ולא לחפש חסרונות על עצמו, אלא לדון את עצמו לכף זכות היינו שעל כל דבר שהוא חושב שזהו חסרון, יש לו תיכף הרבה תירוצים. ובעיקר הוא רוצה לחיות בלי שום יסורים, כי הוא זוכר שפעם שהוא כן חשב על רוחניות אז היה מלא יסורים והיה תמיד מלא דאגות, ועכשיו ב"ה אין לו דאגות של רוחניות אלא הוא חי כמו כל אנשים.
אבל כשבא לו אח"כ איזה התעוררות מלמעלה, אז הוא שוב מתחיל לדאוג על רוחניות, אז הוא רואה דבר חדש שאין האדם בעל בית על עצמו, אלא הוא נמצא בכף הקלע, שמלמעלה זורקים אותו כמו שרוצים והוא נמצא בידיהם של מעלה, היינו שפעם נותנים לו מחשבות שיזרוק כל עניני גשמים השייכים לתועלת עצמו ופעם זורקים אותו למטה לתוך עולם הגשמי זאת אומרת שהוא שוכח מכל ענינים רוחניות, נמצא לפי"ז אפילו מדרגה הד', גם זה הוא מדרגה שנותנים לו הזדמנות שילמד מזה לראות את האמת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא להתדבק בה', מזה שהוא רואה שהוא תלוי ביד ה', אז הוא יתעורר לבקש מה' שיעזור לו לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת ה'.
אבל זהו דרך ארוכה, אלא הסדר הוא כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל שהאדם צריך לומר אם אין לי מי לי, שהאדם צריך לומר שהכל בהאדם כי כל הבחירה ניתן ביד האדם לעשות ולא לחכות, עד שיגיע לו התעוררות מלמעלה, ולאחר המעשה הוא צריך להאמין שהכל הוא בהשגחה פרטית, ואין האדם יכול להוסיף משהו על עבודתו, אלא כמו שרוצים מלמעלה הוא מוכרח לעשות ואין לו שום בחירה, וזה דרך קצרה ומוצלחת ביותר. היות שמרויחים זמן ויסורים שאינם סובלים מסיבת אריכת הזמן.
נמצא שבסדר העבודה דלהשפעה ואמונה, כשהאדם מתחיל ללכת בה, אנו מוצאים כאן ד' בחינות.
א. שבזמן שבא הגוף עם הלשה"ר שלו הוא מקבל אותם באהבה, ואומר עכשיו יש לי הזדמנות, לקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, כי אחרת אני הייתי עובד רק בתוך הדעת, ולזה יש יחס לתשובה מאהבה, היינו שהוא אוהב את התשובה הזו.
ב. בזמן שבא אליו הגוף עם הטענות של לה"ר, הגם שהוא מתגבר עליהם אבל לא אוהב את העבודה הזאת כי זה עבודה קשה להתגבר בזמן שהוא שומע לשה"ר, זה דומה לתשובה מיראה שזדונות נעשים לו כשגגות, כנ"ל מטעם שהוא היה יותר שמח אם הם לא היו באים אצלו.
ג. בזמן שבא לו הלה"ר מהגוף הוא נכנע תחת טענותיו, ואין לו כח להתגבר, ואז הוא מרגיש את עצמו ברע, מחמת כי מקודם לכן היה חושב שהוא כבר נחשב לבין עובדי ה', ועכשיו הוא רואה שאין לו כלום והוא מצטער על זה, אבל אין הוא יכול לעזור לעצמו נמצא שרע לו המצב שבו הוא נמצא.
ד. שבזמן שבא לו טענת הגוף, הוא רובץ תחת משאו ומקיים כל מה שהגוף אומר לו ומקבל הכל בקור רוח, ותיכף על המקום הוא שוכח שהוא היה פעם עובד ה', ומרגיש את עצמו בטוב כאילו לא קרה כלום, אלא נהנה ממצבו כי אין לו עכשיו שום יסורים בזה שהוא לא חושב על עניני עבודת ה', ורוצה להמשיך את כל החיים בהמשכיות דמצב הזה, ולפעמים גם על זה לא חושב היינו שבכלל הוא לא חושב על תכלית בחיים רק פשוט טוב לו כך.
ואלה הד' מצבים יש לדמות לד' מדרגות, שאמרו חז"ל, א' צדיק וטוב לו. ב' צדיק ורע לו. ג' רשע ורע לו. ד' רשע וטוב לו.
והגם שחז"ל מדברים ממדרגות גבוהות, מכל מקום מבחינת היחס אפשר לעשות השוואה.
ונאמר מצב הא' שהוא דומה לתשובה מאהבה. נכנה אותה בשם צדיק וטוב לו. שפירושו שאין לו רע כלל, משום שהזדונות נעשו לו כזכיות.
ומצב הב', שהוא דומה לתשובה מיראה, נכנה אותה צדיק ורע לו כמו שמפרש הזהר לעיל (בתחילת המאמר) "צדיק ורע לו שהרע היא תחת רשותו", היינו שהוא שולט עליו, שהוא עשה תשובה על הלשון הרע ששמע מהגוף שלו, והיות שהזדונות לא נעשה זכיות, נמצא שיש לו זדונות אבל הם כשגגות, כיון שהרע תחת רשותו של הטוב. נמצא שעדיין יש לו רע אבל הטוב שולט עליו.
ומצב הג', שהוא בזמן ששומע לשון הרע מהגוף, הוא נכנע תחת הרע, ואין לו כח לעשות תשובה על הלה"ר, ומקבל את הלה"ר, אבל הוא מצטער על זה שאינו יכול להתגבר עליו, זה יכולים לכנות בשם רשע ורע לו, הגם שהוא רשע היינו שאינו עושה תשובה אבל מרגיש אי נעימות מהמצב הזה שזה נקרא שרע לו בזה שלא היה לו כח התגברות.
ומצב הד', שהוא מקבל את הלשון הרע בקור רוח, ואפילו לא מרגיש ששמע עכשיו לשון הרע, את זה יכולים לכנות בשם רשע וטוב לו, היינו הגם שהוא רשע אבל טוב לו כך, ואינו מרגיש בעצמו שום חסרון.