תוכן

יב) ולהבין איך אפשר, שהאדם יתן עוז למלכו. נאמר במה שהקשו המינים, במ"ש נעשה אדם בלשון רבים, ולא אמר אעשה אדם, כי הוא לבדו יתברך הבורא, כענין ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי, אלא הוא יתברך, ברא כל הד' העולמות אבי"ע. ולקשר את כולם, ברא את האדם, כי יש בו מכל העולמות. ואל כל העולמות אמר נעשה אדם, כי עולם הבריאה, יתן בו חלק נשמה. ויצירה רוח, שהוא חלק המלאכים, ואין לך אדם מישראל, שאין בו חלק מלאך מלמעלה. לכן במצרים נאמר, ואלה שמות בני ישראל, שהם המלאכים, הבאים מצרימה את יעקב, שהוא למטה. וז"ש ויסעו בני ישראל מרעמסס, כשש מאות אלף רגלי, והנה זה כמסתפק בחשבון לומר הן חסר או יתיר, וח"ו, שהרי הכל גלוי וצפוי לפניו, כ"ש דבר קטן כזה. אלא ב"י אמר על המלאכים שיצאו ממצרים, כמו שיצאו שש מאות התחתונים, כך יצאו ת"ר אלף מלאכים עליונים. ועולם עשיה, נתן בו חלק הנפש. ואח"כ הוא יתברך, נתן חלקו בו, וז"ש ויפח באפיו נשמת חיים, ולא אמר ויפחו לשון רבים. וחלק אלוה, כשאדם חוטא, מסתלק קודם, כדי שלא יפגום בו, ואינו פוגם אלא בשאר חלקי העולמות. וע"כ שייך נעשה, אף שהוא יתברך, הוא לבדו הבורא. והוא משל למלך, שנתן מנה לכמה אנשים, ולאחד לא נתן, אלא צוה לכל אותן שנתן להם, שיתנו לו כ"א סלע א', ממה שנתן להם המלך. כן הדבר הזה. וע"כ הצדיק מושל ביראת אלקים, לפי שיש בו חלק נשמת חיים, שהוא חלק המלך, חלק אלוה ממעל. והוא כמו המשנה, שנתן לו המלך טבעתו, שכל עוד שחותם המלך בידו, כבודו של מלך הוא, שאף המלך בעצמו לא יבטל גזירתו. ונמצא כשהאדם הוא טוב, והולך בדרכי ה', יקשור כל עולמות, ונותן עוז למלכו, וז"ש הבו גודל לאלהינו.