זהר

יב) ותקונוי לא אתקיימו, הה״ד ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל. מלכא קדמאה, לבני ישראל קדמאה. וכלהו דגליפו בשמהן אתקרון. ולא אתקיימו, עד דאנח להו, ואצנע להו, ולבתר זמנא הוא אסתלק בההוא פרסא, ואתתקן בתקונוי.

פירוש הסולם

יב) ותקונוי לא אתקיימו וכו׳: ותקוניו לא נתקיימו. ז״ש ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל, שפירושו, לפני מלך הראשון שמלך לבני ישראל הראשון. וכולם שנחקקו נקראים בשמותיהם, ולא נתקיימו עד שעזב אותם והצניע אותם. ולאחר כך היה מתעלה בגבול ההוא ונתתקן בתקוניו.
ביאור הדברים. נודע שתחילה ברא הקב״ה את העולם במדת הדין, דהיינו במלכות שהיא מדת הדין ונסתיימו האורות במקום המלכות, שנתצמצמה שלא לקבל אור. וזה נקרא צמצום א׳. ומבחינת גבול הזה דצמצום א׳, יצאו ג׳ פרצופי אדם קדמון, הנקראים גלגלתא, ע״ב, ס״ג דא״ק. וראה המאציל שהעולם לא יוכל להתקיים במדת הדין הזו, של המלכות, שיתף עמה מדת הרחמים, שהעלה המלכות וערב אותה בבינה שנקראת מדת הרחמים. (כמ״ש זה בבראשית א׳ דף ז׳ ד״ה וכבר). ונסתיימו מחמת זה האורות, במקום בינה, וזה נקרא צמצום ב׳, וגבול החדש הזה שבמקום בינה, נקרא פרסא.
ופרסא זו נעשתה בפרצוף שני דס״ג דא״ק, הנקרא נקודות דס״ג דא״ק, או עולם הנקודים, ולפיכך מגלגלתא ע״ב ס״ג דא״ק, אין לנו מושג כלל, להיותם מבחינת המלכות דצמצום א׳. והזהר אינו מדבר מהם, אלא ברמזים דקים מן הדקים, ותחילת הדבור של חכמי הזהר ורשב״י, הוא מעולם הנקודים הנזכר, שכבר נתתקן שם הפרסא, שה״ס המיתוק של המלכות בבינה, שהעולם מתקיים על ידה.
ופרסא זו היא סבה לתקון ג׳ קוין. כי עם תקון הפרסא, דהיינו עם עלית המלכות לבינה, יצאה נקודת החולם, שה״ס קו ימין. הנעשה ע״י ביאת הי׳ באור החכמה ונעשה אויר. ואח״כ ע״י הארת ע״ב ס״ג דא״ק שאין בהם פרסא, מורידים המלכות ממקום בינה למקומה, ויוצאת נקודת השורק, שה״ס קו שמאל הנעשה ע״י יציאת הי׳ מאויר, וחזר להיות אור החכמה, ואח״כ ע״י עלית ז״א המיחד ימין ושמאל, יוצאת נקודת החירק, שה״ס קו האמצעי (כנ״ל ב״א דף ט״ו ד״ה ההוא ע״ש).
ובענין קו האמצעי המיחד ימין ושמאל זה בזה, יש ב׳ מיני יחודים, א) הוא בג״ר דבינה, כי מתוך שג״ר דבינה הם בסוד חפץ חסד הוא, ואינם חפצים חכמה, ע״כ אינם רוצים לקבל חכמה מא״א, רק בשעה שז״א עולה להם למ״ן, והטעם הוא, כי מתוך הקשר שיש לבינה דאור ישר אל ז״א דאור ישר להשפיע לו הארת חכמה, (כמ״ש בתלמוד עשר ספירות שיעור א׳ דף ר ד״ה וטעם, ע״ש) אף בפרצופין כן הוא, שבעת שז״א עולה לג״ר דבינה, שה״ס או״א עלאין, אז עולים או״א עלאין ומקבלים חכמה מא״א, ומשפיעים לישסו״ת, ומישסו״ת לז״א. וזה נבחן לתקון קוין דג״ר. יחוד ב) הוא תקון קוין דו״ק דבינה. והיינו אחר שאו״א שקבלו החכמה מא״א, השפיעו אותה לו״ק דבינה. ויצאה שם נקודת השורק, אז נעשתה מחלוקת בין קו ימין לקו שמאל, ואור החכמה שבקו שמאל נסתם, מחמת חסרון חסדים ונעשה לחשך. ואז בא ז״א בסוד המסך דחירק שבו ויחד ימין ושמאל זב״ז וקיים הארת שניהם, באפן שהחסדים שבקו ימין יאירו ממעלה למטה, והחכמה שבקו שמאל תאיר ממטה למעלה. כמ״ש לעיל (ב״א דף ס׳ ד״ה מחלוקת) ומכח זה אין הפרסא נבטלת לעולם, ואע״פ שהמלכות יוצאת מן הפרסא ובאה למקומה בעת הארת נקודת השורק, שאז כל בינה ותו״מ שנפלו לתחתון מחמת גבול החדש שבבינה, חוזרים למדרגתם (כנ״ל ב״א דף ר״צ ד״ה בגין). הפירוש הוא שבינה ותו״מ אלו עולים למעלה מפרסא ושם למעלה מפרסא מתחברים למדרגתם ומתתקנים שם בבחינת שמאל לכתר וחכמה שנשארו במדרגה, כמ״ש זה באורך (ויקהל אות קל"א בהסולם) עש״ה. ולפיכך אין הפרסא נפגעת כלום מחמת יציאת הי׳ מאויר, שה״ס הארת השורק.
והנה בעולם הנקודים, אע״פ שכבר היה שם תקון הפרסא, עכ״ז עוד לא היה שם יחוד הב׳ דתקון קוין, שהוא תקון קוין דו״ק דבינה. אלא יחוד הא׳, שהוא תקון קוין בג״ר דבינה, וע״כ אחר שיצאה המלכות מן הפרסא, שהיא במקום בינה, וחזרה למקומה, נתבטל הפרסא מחמת זה, כי חזרה הפרסא להיות בינה ממש, אחר שכבר יצאה ממנה המלכות. ואז נמשכה אור החכמה שבשמאל ממעלה למטה, דהיינו מפרסא העומדת בסיום האצילות, למטה לבי״ע, ואז נשברו כל הכלים והאורות נסתלקו, ועלו לשורשם. שזה נבחן למיתת המלכים, כי מי שיוצא מעולם לעולם נבחן שמת. כן אלו ח׳ מלכים דעולם הנקודים יצאו מאצילות לבי״ע שיציאה זו היא יציאת נשמתם. כי האורות לא נמשכו עם הכלים וע״כ נבחן שמתו.
וזה אמרו (באות י״א) עתיקא דעתיקין טמירא דטמירין. שהוא פרצוף נקודות דס״ג דא״ק, דהיינו עולם הנקודים, עד לא זמין תקונוי, דהיינו התקונים שלא תתבטל הפרסא, עוד לא היו, ועטורי עטורין, היינו הג״ר דחסדים המעטרים את החכמה. החכמה נקראת עטרין, והחסדים, עיטורי אותם העטרין דחכמה. שירותא וסיומא לא הוה, כי אחר התקון דקו אמצעי בו״ק דבינה, שהחכמה לא תאיר אלא ממטה למעלה, נמצא שהג״ר דבינה, שה״ס או״א עלאין מקבלים החכמה מא״א ע״י יחוד הא׳ דקו האמצעי. ואו״א נקראים משום זה חכמה עלאה, ונקראים שירותא, כי בהם מתחיל גילוי החכמה, אבל בהם עצמם אין החכמה מקובלת כלל, אלא הם משפיעים לו״ק דבינה, שה״ס ישסו״ת, ושם נעשה יחוד הב׳ דקו האמצעי, המתקן את החכמה שלא תשפיע ממעלה למטה אלא ממטה למעלה, באופן שאחר שהחכמה מקובלת במלכות, היא נעשית סיום על החכמה, שממנה ולמטה אין החכמה מושפעת. וע״כ נקראת המלכות חכמה תתאה. שאחריה עוד אין החכמה נמצאת. וכל זה עוד לא היה בעולם הנקודים כי שם היה חסר יחוד קו האמצעי השני, שבו״ק דבינה, וע״כ לא היה התיקון הזה שהחכמה תאיר בסוד שירותא וסיומא. אלא שהיתה נמשכת ממלכות דאצילות ולמטה לבי״ע. כנ״ל.
וזה אמרו, והוה מגליף ומשער ביה ופריס קמיה חד פרסא, דהיינו אחר שכבר היה נפרש לפניו הפרסא היה מגליף ומשער, להמשיך אור החכמה, ובה, גליף ושיער מלכין, הקטנות ה״ס גליף, והגדלות ה״ס שיער. ואומר, שהן הקטנות והן הגדלות היו נבחנות אז בגופא של הפרסא. שבקטנות נפרס הפרסה ובגדלות נתבטלה הפרסא, כנ״ל, וחזר אל הגבול הישן דצמצום א׳. וע״כ ותקונוי לא אתקיימו, אלא שז׳ המלכים נשברו ומתו, כנ״ל. הה״ד ואלה המלכים וגו׳. שז׳ מלכים אלו נאמר בהם וימלוך וימת, שהם רומזים על ז׳ מלכים הנ״ל דנקודים, ולפי שיצאו מבחינת השמאל הם נקראים מלכי אדום. דהיינו בינה שנקראת כן בהיותה בבחינת השמאל שלה. לפני מלך מלך לבני ישראל. מלכא קדמאה לבני ישראל קדמאה. בני ישראל הם הספירות של ז״א שבעולם התקון, דהיינו אחר שנתתקן היחוד דקו האמצעי בו״ק דבינה, שז״ס שלו חג״ת נהי״מ הם בני ישראל, והמלך הראשון שלו הוא חסד. וז״ש, וכלהו דגליפו בשמהן אתקרון, הגדלות ה״ס קריאת שם, ואומר שכולם שנחקקו בקטנות ע״י הפרסה, חזרו וקבלו הגדלות, ונקראו בשמות. ולא אתקיימו, עד דאנח להו ואצנע להו, דהיינו שנשברו ומתו כמ״ש בהם וימלוך וימת, ועזב את הכלים והצניע את האורות.
וז״ש ולבתר זמנא הוא אסתלק בההוא פרסא ואתתקן בתקונוי, ולאחר כך, היה מתעלה בפרסא ההיא, ונתתקן בתקוניו, כלומר שנתתקן שהאור יהיה מתעלה מפרסא ולמעלה, דהיינו ע״י יחוד ב׳ דקו אמצעי שבו״ק דבינה. ונתתקן בכל התקונים שיתבארו לפנינו. שכל אלו נעשו בתקון פרצופי אצילות ובי״ע, הנקראים עולם התקון.