תוכן

יא. ונשתלשלו העולמות עד למציאות עולם הזה הגשמי, דהיינו למקום שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי הגוף שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה כנ"ל, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמו שכתוב (איוב יא, יב) "עייר פרא אדם יולד", ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא עד י"ג שנה, והוא זמן הקלקול.
ועל ידי עסק המצות מי"ג שנים ואילך, שעוסק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך נפש קדושה משורשה במחשבת הבריאה, והיא עוברת דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף, והוא הזמן של התקון.
וכן מוסיף והולך לקנות ולהשיג מדרגות דקדושה ממחשבת הבריאה שבאין סוף ברוך הוא, עד שהן מסייעות לו להאדם, להפוך את הרצון לקבל לעצמו שבו, שיהיה כולו בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל לתועלת עצמו, שבזה קונה האדם השואת הצורה ליוצרו, כי קבלה על מנת להשפיע נחשבת לצורת השפעה טהורה (כמו שכתוב במסכת קדושין דף ז, א, שבאדם חשוב, נתנה היא ואמר הוא, הרי זו מקודשת, כי קבלתו שהיא על מנת להנות לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה, עיין שם היטב), ואז קונה דבקות גמורה בו ית', כי דבקות הרוחני אינה אלא השואת הצורה (כמו שאמרו חז"ל ואיך אפשר להדבק בו אלא הדבק במדותיו ע"ש), שבזה נעשה האדם ראוי לקבל כל הטוב והנועם והרוך שבמחשבת הבריאה.