זהר

יא) לפום שעתא הא נשרא קא אתיא, ותרין שושנים בפומהא, וזריק לון על ידהא [רישייהו] מיד חדא רבי שמעון חדוה סגיא, אמר לון חבריא בודאי חדוה אזדמנת לגבי שכינתא דאיהי חולה, דהא אם שושנה חדא יהיב ביננא לא הוה אסוותא, בגין דשושנים אינון רמיזין לקבל בית ראשון ושני, דאומי קודשא בריך הוא דלא יעול דא בלא דא, ובגין דזריקת תרין, רמיזת דא תרי שושנים, כען איהי אסוותא שלימתא, וכדין צריך למפתח עלייהו כמה דהוינן.

תרגום

יא) לפום שעתא וכו'. לפי שעה הרי הנשר בא, ושני שושנים בפיו, וזרק אותן על ראשם [נ״א על ידיו], מיד שמח רבי שמעון שמחה רבה, אמר להם, חברים, בודאי שמחה מזדמנת לגבי השכינה שהיא חולה. שהרי אם שושנה אחת נתן בינינו, לא היתה רפואה. מפני ששושנים הן רומזות כנגד בית ראשון ושני, שנשבע הקב״ה שלא יכניס זה בלי זה. ומפני שזרק שתים, רמז זה, שתי שושנים. עתה היא רפואה שלמה. ואז צריך לפתוח עליהם כמו שהיינו.