תוכן

תשמ"ד-מה מאמר נו
בזהר שופטים (ובהסולם דף ח אות יא) וז"ל, מצוה זו היא להעיד בב"ד שלא יפסיד חברו כסף בשביל שאינו מעיד וכו', ומשום זה העמידו בעלי המשנה, מי מעיד על האדם, קירות ביתו, וכו', מהו קירות ביתו, אלו הם קירות לבו, שכתוב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר והעמידו בעלי המשנה, מלמד שחזקיהו התפלל מקירות לבו ולא עוד אלא אנשי ביתו מעידים עליו, אנשי ביתו, אלו הם רמ"ח אברים שלו כי הגוף מכונה בית, שכך העמידו בעלי המשנה, רשע עונותיו חקוקים על עצמותיו, וכך צדיק, זכיותיו חקוקות על עצמותיו, ובשביל זה אמר דוד כל עצמותי תאמרנה. ולמה העונות חקוקים בעצמות יותר מבשר, גידים, ועור. הוא משום שהעצמות הם לבנים, וכתב שחור אינו ניכר אלא מתוך לבן. כמו התורה שהוא לבן מבפנים, דהיינו הגויל, ושחור מבחוץ היינו הדיו. שחור ולבן הם חושך ואור. וכו' ולא עוד אלא שהגוף עתיד לקום על עצמותיו, ומשום זה הזכויות והחובות חקוקים על עצמותיו.
ואם יזכה יקום הגוף על עצמות שלו. ואם לא יזכה לא יקום ולא יהיה לו תחית המתים, עכ"ל.
ויש להבין במה שמפרש הזה"ק על הדין שהאדם צריך להעיד בפני בי"ד בכדי שלא יפסיד חברו כסף ומפרשים זה על סדר עבודת ה', א"כ יש להבין, מהו התביעה שהוא תובע, וממי הוא תובע, ובכדי שיהא נאמן אז האדם צריך להעיד, ובעבודת ה', האדם תובע מה', שיתן לו מה שהוא דורש מה', א"כ בכדי להראות שטענתו טענת אמת, וכי הקב"ה לא יודע אם האדם מדבר אמת או שקר, אלא אם האדם מעיד אז הוא יודע שטענתו שאומר הוא אמת, ועוד איך האדם נאמן להעיד על עצמו, ועוד יש להבין, מדוע כאן העדות צריך להיות מקירות לבו, כי מביא ראיה על פירוש קורות ביתו, מחזקיהו שכתוב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ופרשנו שהכוונה מקירות לבו, והלא ידוע שעדות צריך להיות מפיו כמו שאמרו רז"ל מפיהם ולא מפי כתבם, וכאן אומר שצריך להיות מקירות לבו, ולא מהפה. וגם יש להבין מה שאומר שכך העמידו בעלי המשנה רשע עונותיו חקוקים על עצמותיו, וכן צדיק זכיותיו חקוקות על עצמותיו, וכי על עצמות גשמיים חקוקים עונות וזכיות, איך ענין רוחני שהם עבירות ומצות נרשמו על עצמות גשמיות. והתירוץ, שמתרץ מדוע נרשמו על עצמות, הוא עוד יותר קשה, בזה שמתרץ היות שעצמות הם לבנים, וכתב שחור אינו ניכר אלא מתוך לבן, ועוד יש להבין במה שאומר, וז"ל ולא עוד אלא שהגוף עתיד לקום [לתחית המתים] על עצמותיו מה זה דווקא על עצמותיו היינו שבעצמותיו תלוי אם יקום לתחיה, או לא.
ובכדי להבין את הנ"ל על דרך העבודה, צריכים לזכור את הכלל הידוע, שאין אור בלי כלי, היינו שאי אפשר לקבל איזה מלוי אם אין שם חסרון ונקב שיהיה מקום לכנס המלוי, כדוגמת שאין האדם יכול לאכול סעודה אם הוא לא רעב, ועוד יותר מזה, כי שיעור התענוג שהאדם מסוגל להנות מהסעודה, נמדדת כפי שיעור חסרון שיש לו להסעודה, נמצא במקום שהאדם לא מרגיש לשום חסרון, אין לו לקוות לשום הנאה בעולם שיהיה באפשרות לקבל אותו, כיון שאין מקום לקבל איזה מלוי.
נמצא כשאנו מדברים מסדר העבודה, שהאדם מתחיל להכנס בפנימיות העבודה, זאת אומרת שרוצה לעבוד עבודת הקודש בבחינת הכוונה דלהשפיע נחת רוח ליוצרו ובטח לפי הכלל הנ"ל, מוכרח להיות לו חסרון לזה, היינו שהוא מרגיש שהוא צריך להשפיע להבורא, ולפי שיעור שהוא מרגיש את הצורך להשפיע לה', בשיעור הזה, אנו יכולים לומר שיש לו כלי, והמלוי להכלי הזה, הוא בזמן שהוא משפיע לה', היינו שרוצה לעשות נחת רוח, שפירושו שהגוף כבר מסכים להשפיע להבורא.
והיות שהאדם נברא עם טבע לקבל, ולא להשפיע ואם האדם רוצה לעסוק בהשפעה, בטח שהגוף מתנגד לזה, ואם האדם רוצה לעסוק בהשפעה, היינו שיש לו רצון להשיג כלי כזה, שכלי נקרא רצון וחסרון, אז תיכף בא הגוף ושואל בשביל מה אתה רוצה לשנות את הטבע שבו נוצרת, ומה הוא החסרון שאתה מרגיש שחסר לך זה, האם אתה מבין מאה אחוז שאתה צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, הלא תראה איך הכלל עובדים עבודת הקודש, ולא מדקדקים, בהמעשים שהם עושים, זאת אומרת הן בעת התעסקותם בתורה או במצות, הם רואים בעיקר שהמעשה יהיה בסדר עם כל דקדקיה ופרטיה, ולא על הכוונה, ואומרים בטח מה שיש יכולת לעשות אנו עושים, ועל הכוונה לא שמים לב, כי אומרים שעבודה לשמה שייך ליחידי סגולה, ולא לכל הכלל.
נמצא שהגוף שבא ושואל את שאלותיו, כנראה שהוא שואל כענין, והיות שלא נותנים לו תשובה מספקת, לכן הוא לא מרשה לאדם לחשוב מחשבות של רצון להשפיע, כי הצדק אתו, כי אין אור בלי כלי, כי אם אתה לא מרגיש את החסרון שצריכים לעסוק בהשפעה, למה אתה מרעיש עולמות, לכן מקודם הוא אומר לו תגיד לי את הצורך לזה היינו לרצון להשפיע ואח"כ נדבר הלאה, וכפי הנ"ל, הצורך להרצון הזה צריך להיות שירגיש יסורים בזה שאין הוא יכול להשפיע, א"כ כיון שאין לו כלי, בטח שלא יכול לזכות להאור היינו להמלוי.
אי לזאת, האדם צריך להשתדל להיות חסרון גדול בזה שהוא לא יכול להשפיע לה', וחסרון נקרא כידוע כפי הרגשת היסורים שהוא מרגיש מהחסרון, אחרת הגם שאין לו את הדבר שהוא מבקש, מ"מ עוד לא נקרא חסרון, מטעם כי חסרון אמיתי נמדד כפי הכאב שיש לו מזה שאין לו, אחרת נקרא זה משפה ולחוץ.
ובזה נבין מה שאמרו רז"ל, (תענית ב, א) וז"ל דתניא, "לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם", איזו הוא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה, ויש להבין למה הוציאו את התפלה מפירוש הפשוט, כי מדרך העולם הוא כשהאדם רוצה משהו מהשני שיתן לו הוא מבקש ממנו בפה, כמ"ש כי אתה שומע תפלת כל פה, ולמה אמרו שתפלה נקרא עבודה שבלב.
אלא כנ"ל, כי תפלה נקרא חסרון ורוצה שימלא לו חסרונו, ואין שום חסרון ניכר בפה של אדם, אלא ההרגשים של אדם ניכר בלב, לכן אם אין האדם מרגיש חסרון בלב, מה שמוציא בפה לא עולה בחשבון שנגיד שבאמת חסר לו מה שהוא מבקש בפה, כי המלוי מה שהוא מבקש צריך להכנס במקום חסרון, שהוא הלב, לכן אמרו חז"ל שתפלה צריך להיות מעומקא דליבא, שפירושו מעומק הלב, היינו שכל הלב ירגיש את החסרון מה שהוא מבקש.
וכידוע שאור וכלי, מכונה חסרון ומלוי, והאור שהוא המלוי אנו מתיחסים להבורא, והכלי שהוא החסרון אנו מתיחסים להנבראים, א"כ האדם צריך להכין את הכלי בכדי שהבורא ישפיע שם את השפע, אחרת אין מקום להשפע, אי לזאת בזמן שהאדם, מבקש מה' שיעזור לו שיוכל לכוון את מעשיו בעמ"נ להשפיע, בא הגוף ושואל אותו בשביל מה אתה מתפלל תפלה כזאת מה חסר לך בלי זה.
לכן צריכים ללמוד ולעיין בספרים שמדברים, בנחיצות של עבודה דלהשפיע, עד שהאדם יבין וירגיש שאם לא יהיה לו הכלי הזו אין הוא מסוגל לזכות להכנס להקדושה, ולא להסתכל על הכלל, מה שאומרים עיקר הוא המעשה, ורק כאן צריכים לתת כל המרץ, שמעשי המצות וקביעת התורה מה שאנו עושים זה כבר מספיק בשבילנו, אלא שצריך לעשות כל המעשים של תורה ומצות בכדי שיביאהו, לידי הכוונה בעמ"נ להשפיע, ואח"כ כשכבר יש לו הבנה שלימה כמה שנחוץ לו לעסוק בעמ"נ להשפיע, ומרגיש כאב ויסורים מזה שאין לו הכח הזה, אז נקרא שיש לו כבר על מה להתפלל תפלה על עבודה שבלב כי הלב מרגיש את מה שחסר לו, אז על תפלה זו בא עניית התפלה, היינו שנותנים לו מלמעלה, את הכח הזה שהוא כבר יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. כי אז יש לו כבר אור וכלי.
אבל מה יכול האדם לעשות שאחרי כל היגיעות שטרח ויגע, ומ"מ עוד לא הרגיש חסרון מזה שלא יכול להשפיע, לבחינת כאב ויסורים, אז העצה לבקש מה', שיתן לו את הכלי המכונה חסרון מזה שלא מרגיש, והוא בבחינת מחוסר הכרה, שאין לו שום כאב מה שלא יכול להשפיע נמצא אם הוא יכול להצטער ולהרגיש יסורים על חסרון, מזה שאין לו חסרון היינו שלא מרגיש איך שהוא מרוחק כ"כ מהקדושה, ומגושם בתכלית הגשמה, ולא מבין שהחיים, מה שהוא חי בהם ומשתוקק למלאות את הצרכים הגשמיים אין לו שום חשיבות יותר משאר בעלי חי, שהוא מסתכל עליהם, ואם היה עושה תשומת לב, איך שהוא דומה עליהם עם כל השאיפות שלהם, ואין הבדל רק בהערמומיות שיש לו להאדם שיכול לנצל את השני, ובעלי חי לא כל כך פקחים שיכלו לנצל את השני.
ויש לפעמים שאפילו שהוא רואה שלומד תורה ומקיים המצות, אבל אין הוא יכול לזכור בעת העשיית המצות או בעת שלומד תורה, שצריך לקבל קשר עם הבורא, מזה שעוסק בתורה ומצות, וכאילו הם נראו אצלו לדבר נפרד היינו תורה ומצות זהו דבר אחד, והבורא זהו דבר שני לו. ואם הוא מצטער על זה שאין לו שום הרגש של חסרון בזה שהוא דומה לבעלי חי, גם זה נקרא עבודה שבלב, וזה נקרא תפלה, זאת אומרת על חסרון זה, כבר יש לו מקום לקבל מלוי מהבורא, שיתן לו את ההרגש חסרון, שזה הוא הכלי שהבורא יכול למלאות לו את הכלי עם מלוי.
ובזה נבין מה ששאלנו מדוע תפלה הוא בלב ולא בפה, כי תפלה נקרא חסרון וחסרון לא שייך לומר שיש לו חסרון בפה, אלא החסרון הוא הרגש הלב.
ועתה יש לנו לבאר, מהו הפירוש ששאלנו על זה שאומר שהזכיות והעונות חקוקות על העצמות, ומעצמות הוא יכול לקום לתחיה, או ח"ו לא. והזה"ק מדמה את העצמות שהם לבנים שהם דומים לתורה שהוא שחור על גבי לבן, והשחור הוא בחינת חושך, והלבן הוא בחינת אור.
ויש לפרש את ענין עצמות, שהם לבנים, לכן רשום עליהם הזכיות והעונות, הוא כי בענין עבודת ה', צריכים לפרש, את זה שהאדם עוסק בתורה ומצות, זה נקרא עצם ועיקר, ותורה ומצות הם בחינת לבן, כי בדבר שאין שם חסרון נקרא לבן, והיות על המעשים שהאדם עושה אין מה להוסיף כי על זה נאמר לא תוסיף ולא תגרע, ומשום זה נקרא התעסקותו בתורה ומצות בשם עצמות, והם לבנים שעליהם חקוקות הזכיות והחובות של האדם.
אבל אם האדם עושה אח"כ בקורת, על המעשים שלו על איזה סיבה, הוא בונה את היסוד שלו, היינו מה הוא הסיבה המחייב אותו לעסוק בתורה ומצות, זאת אומרת מהו הכוונה, שהוא מכוון בעת עשיית המעשים, ואם הוא משתדל לראות אם באמת הוא עושה את המעשים שלו לשם שמים, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הוא יכול לראות את האמת, שהוא נמצא בהטבע שהוא נולד הנקרא מקבל בעמ"נ לקבל, ולא רוצה לעסוק בתו"מ בלי שום תמורה.
והסיבה האמיתית הוא, מה שאין האדם יכול לצאת מהטבע שלו, הוא משום שהוא לא רואה את הצורך לזה שיצטרך לשנות את טבעו, שנטבע זו המכונה אהבה עצמית ולקבל על עצמו אהבת הזולת בכדי להגיע לאהבת ה', כי האדם מרגיש שחסר לו אהבת הסביבה שבו הוא נמצא, היינו שהמשפחה יאהבו אותו ובני עירו וכדומה, ומה הוא ירויח בזה שהוא יאהב את ה' וגם מה הוא ירויח אם יאהב את החברים שלו, הלא הוא תמיד מסתכל, על הרווחים מה שנוגע לאהבה עצמית, לכן איך הוא יכול לצאת מאהבה הזאת.
ואם הוא ישאל לעצמו מדוע הוא מקיים תורה ומצות בבחינת המעשה, וגם הוא מדקדק בכל פרטיה ודקדוקיה אז הוא מתרץ לעצמו שזה הוא קבל בחינת אמונה, בדרך החינוך, שמדרך החינוך מתחילים להדריך את האדם לעסוק בתו"מ שלא לשמה, כמ"ש הרמב"ם (בסוף הלכות תשובה) נמצא שקבל עליו להאמין בה', שהוא יעבוד עבודת הקודש, תמורת זה הוא יקבל שכר בעוה"ז ובעה"ב.
ומשום זה בזמן שאומרים לאדם כי עבודה אמיתית הוא להאמין בה' שנתן לנו לקיים תורה ומצות, שעי"ז נזכה להגיע להשתוות הצורה המכונה דביקות ה', זאת אומרת שהאדם צריך לצאת מאהבה עצמית, ולקבל על עצמו אהבת הזולת, ובשיעור שיצא מאהבה עצמית בשיעור הזה הוא יכול לזכות לאמונה שלימה, אחרת הוא נמצא בפירוד, כמ"ש בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קלח ד"ה כי חוק) וז"ל, כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו ית' בגלוי, כי הוא פגם בכבודו ית', שהנברא ישיגו, כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ בעת שהאדם מרגיש רע הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו ח"ו, ונעלם ממנו הפועל ית', שהוא העונש היותר גדול בעולם, עכ"ל.
ואם האדם עושה חשבון נפש לעצמו, ומכיר את האמיתיות שבתורה ומצות צריך להיות לשם שמים, ומרגיש איך שהוא מרוחק מהאמת, ועל ידי ההתבוננות זו, הוא בא לידי כאב ויסורים, איך שכל הזמן הוא הלך לא על דרך הנכונה, שיהא נקרא עובד ה', אלא כל עבודתו היה לתועלת עצמו, שזה נקרא "עובד לעצמו", שזה הוא הדרך של כל בעלי חי, אבל זה לא מתאים לבחינת מדבר, נמצא שעל ידי היסורים האלו הוא מקבל כלי היינו חסרון, כנ"ל, וכיון שרואה שאין הוא מסוגל לצאת מאהבה עצמית בכוחו עצמו, כי אין לו כח ללכת נגד הטבע, אז העצה הוא לבקש מה', שהוא יעזור לו, כמו שאמרו חז"ל הבא לטהר מסעיין אותו, נמצא שיש לו אז מקום למלוי חסרון, כי אין אור בלי כלי, כנ"ל.
ומתעוררת כאן השאלה ששאלנו לעיל מה האדם יכול לעשות אעפ"י שמבין הכל שכדאי לעבוד בעמ"נ להשפיע ומ"מ אין לו כאב ויסורים מזה שהוא לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, אז הוא צריך לדעת שאין הפירוש שיש לו אמונה שלימה בה', רק שלא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, אלא הוא צריך לדעת שחסר לו אמונה שלימה, כי בזמן שיש לו אמונה שלימה בה', יש לנו חק בהטבע שהקטן מתבטל לגבי הגדול, לכן אם באמת היה לו אמונה שלימה בגדלות הבורא, ממילא היו מתבטלים להבורא והיו רוצים לשמש אותו בלי שום תמורה.
נמצא לפי זה שאין כאן חסרון מצד שאין לו כח התגברות על הטבע, אלא חסר אמונה שלימה יש כאן, הגם שיש לו אמונה וראיה לזה הלא הוא שומר תורה ומצות, אבל לא אמונה שלימה, כמו שצריכים להיות באמונה שלימה, היינו שכל השלימות הוא שמאמינים בגדלותו, ואם האדם רוצה לדעת אם יש לו אמונה שלימה אז הוא יכול לראות עד כמה שהוא מוכן לעבוד בעל מנת להשפיע, עד כמה שהגוף מתבטל בפני ה', זאת אומרת, שאין האדם יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, זהו החסרון, אלא יש כאן חסרון יותר גדול וזהו עקרו היינו שחסר לו אמונה שלימה.
אבל מה האדם יכול לעשות אעפ"י שהוא רואה שחסר לו אמונה שלימה מ"מ החסרון הזה לא מוליד לו כאב ויסורים בזה שחסר לו, והסיבה האמיתית, הוא משום שהוא מסתכל על הכלל ורואה שהם אנשים חשובים בעלי עמדה, בעלי השפעה, ולא ניכר שחסר להם אמונה שלימה כי כשמדברים עמהם, אז הם אומרים שזהו רק בשביל יחידי סגולה, כידוע הדעה שלהם לרבים, וזה המחיצה הגדולה שנעשה מחסום להאדם שלא יוכל להתקדם בדרך הנכונה.
ומשום זה לסביבה אנו צריכים היינו לקיבוץ אנשים שיהיו כולם בדעה אחת שצריכים להגיע לאמונה שלימה, ורק זה יכול להציל את האדם מפני הדעות שנמצאו אצל הכלל, שאז כל אחד מחזק את השני, להשתוקק להגיע לבחינת אמונה שלימה ושיכול להשפיע נחת רוח להבורא, ושזה יהיה כל שאיפותיו.
אבל בזה עוד לא נגמר העצה להגיע לידי חסרון של אמונה שלימה, אלא הוא צריך להרבות יותר מעשים מכפי שהוא רגיל, הן בכמות והן באיכות, ובטח הגוף מתנגד לזה, ושואל מה היום מיומים, והוא עונה לו שאני מתאר לעצמי איך הייתי עובד את ה', אם היה לי אמונה שלימה, לכן אני רוצה לעבוד, באותו קצב כאילו כבר זכה לאמונה שלימה, אז ממילא נקבע אצלו חסרון וכאב מזה שאין לו אמונה שלימה, כי ההתנגדות הגוף, גורם לו שיהיה לו צורך לאמונה, אבל בודאי זה נאמר דוקא במקום שהוא הולך נגד הגוף בדרך הכפייה, שעובד עם הגוף שלא לרצונו, נמצא לפי זה, ששתי פעולות האלו, היינו זה שהוא עובד בעבודה יותר גדולה מכפי שהיה רגיל, וההתנגדות הגוף גורמים לו צורך להאמונה שלימה, ואז עי"ז נתרקם אצלו כלי, שאח"כ יוכל האור להתלבש בתוכו, כי עכשיו יש לו מקום תפלה בלב כנ"ל, היינו מקום חסרון, ואז ה' שהוא שומע תפלה, נותן לו האור אמונה, שעי"ז הוא יכול לשמש את המלך שלא על מנת לקבל פרס.
ובזה נבין מה ששאלנו מהו הפירוש, שעל העצמות גשמיים חקוקות זכויות ועונות, כי עצמות הכוונה על העצם שבדבר, שהכוונה על תורה ומצות שהוא עושה, שזה נקרא שזהו ניתן לנו לקיים בבחינת המעשה, ועל זה אין מה להוסיף, כמ"ש לא תוסיף ולא תגרע.
ועל המעשים האלו חקוקות עונות וזכיות, שאם הוא רוצה ללכת בדרך האמת, ועושה בקורת על המעשים שלו, אם הם על הכוונה בעמ"נ להשפיע, או לא, והוא איש האוהב את האמת, ולא מעניין לו מה שהשני עושה אלא הוא רוצה לדעת אם הוא עוסק בתורה ומצות לשמה, או הכל לתועלת עצמו, אז הוא רואה שהוא משוקע באהבה עצמית, ואין הוא מסוגל לצאת משם בכוחות עצמו, נמצא שהוא צועק לה', שיעזור לו לצאת מאהבה עצמית ולזכות לאהבת הזולת ולאהבת ה', וקרוב ה', לכל אשר יקראוהו באמת, לכן הוא זוכה לדביקות ה', נמצא אז שהזכיות חקוקות על עצמותיו, שהתורה ומצות שהוא קוים שהם נקראים בחינת לבן כי בבחינת המעשה הכל לבן היינו חיוב שאין מה להוסיף עליהם, ורק לאחר שעשה בקורת הוא ראה שאין הכוונה בסדר, וראה שעליהם שורה חושך משום שהוא בבחינת הפירוד, כי אין לו בחינת דביקות שנקרא השתוות הצורה שהוא יעשה הכל על הכוונה דלהשפיע, אלא הוא נמצא בשליטה של אהבה עצמית, נמצא שיש לו בחינת חושך השורה על הלבן, שהם העצמות הלבנים בדברי הזה"ק, זאת אומרת שעל התורה ומצות שעשה, הוא רואה ששורה בחינת חושך שהוא בחינת פירוד מהאור, כי האור הוא להשפיע, והוא עושה הכל בעל מנת לקבל שהוא לא יכול לעשות שום דבר רק מה שנוגע לאהבה עצמית, נמצא שהעצמותיו היינו התורה והמצות בבחינת המעשה, הם לבנים, שפירושו שאין בהמעשה שום חסרון, שיהיה לו מה להוסיף, רק ע"י הבקורת שהוא עושה על הלבן הזה הוא רואה ששורה שם חושך, ואם הוא משים לבו לזה לתקן, משום שמרגיש כאב ויסורים בזה שנמצא בחושך ומתפלל לה', שיעזור לו להוציא אותו מאהבה עצמית, עי"ז הוא זוכה אח"כ להדבק בה', וזה נקרא שצדיק זכויותיו חקוקים על עצמותיו, שהבקורת שעשה על העצמותיו הלבנים, גרם לו שיזכה לקום לתחית המתים, כי רשעים בחייהם נקראים מתים בשביל שהם נפרדים מחיי החיים. לכן כשהם זוכים להדבק בה', זה נקרא שזכו לבחינת תחית המתים.
משא"כ רשע עונותיו חקוקות על עצמותיו, כי רשע נקרא, מי שהוא עדיין משוקע באהבה עצמית, כי צדיק נקרא טוב, וטוב נקרא השפעה, כמ"ש "רחש לבי דבר טוב, אומר אנו מעשה למלך" שפירושו מה זה דבר טוב, שיכול לומר מעשה למלך היינו שכל מעשיו הם להקב"ה ולא לתועלת עצמו, לכן טוב עין הוא יבורך, לכן אלו אנשים שיש להם תורה ומצות מבחינת המעשה שזהו בחינת עצם שהתורה ומצות נתנו מפי ה', לקיימם וזה נקרא לבנים משום שאין להמעשים שום חסרון, כמ"ש לא תוסיף ולא תגרע, לכן הם עצמותיו - לבנים כנ"ל, ועונותיו חקוקות על עצמותיו שהם לבנים, היות שלא עשה בקורת על המעשים שלו אם הם בעל מנת להשפיע, או לא, וסמך עצמו על הכלל איך שהם מקיימים תורה ומצות, והם אומרים לעשות לשם שמים זהו עבודה ששיך ליחידי סגולה, ולאו כל אדם מוכרח ללכת בדרך הזה, שידאג לעשות את העבודה שלו על הכוונה בעל מנת להשפיע, וזה נקרא דעת בעלי בתים, משא"כ דעת תורה הוא אחרת, כידוע שדעת בעלי בתים הפוכים מדעת תורה, כי דעת בעלי בתים הוא שהאדם בזה שהוא עוסק בתורה ומצות הרכוש שלו מתגדל ומתרחב, היינו שהוא נעשה בעל בית יותר גדול, זאת אומרת שהכל מה שהוא עושה נכנס באהבה עצמית.
משא"כ דעת תורה, הוא כמו שאמרו רז"ל על הפסוק "אדם כי ימות באהל" אמרו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שפירושו את עצמייתו שהוא אהבה עצמית הוא ממית, א"כ אין לו שום רכוש כי אין בעל בית שנוכל ליחס אליו רכוש, כי כל מגמתו הוא רק להשפיע, ולא לקבל, נמצא שהוא מתבטל את עצמיותו.
נמצא שרשע עונותיו חקוקים על עצמותיו, היינו בזה שלא הלך בדרך התורה כי התורה נקרא שחור על גבי הלבן כלשון הזה"ק, שאומר שלכן זכיותיו חקוקים על עצמותיו, משום שהעצמות הם לבנים, וכתב שחור אינו ניכר אלא מתוך לבן, כמו התורה, היינו אם יש לבן היינו שהוא מקיים תורה ומצות, אז שייך לומר, או שהוא כמו התורה, שיש לו שחור על גבי הלבן, אז הוא משתדל להגיע לידי דבקות, או שנשאר עם העצמות הלבנים, ולא כותב עליהם שום דבר, לכן נקרא רשע שעונותיו חקוקים על עצמותיו, משא"כ באלו שאין להם לבן שאין להם תורה ומצות, בבחינת המעשה, הן לא שייכים לבחינת רשע אלא הם שייכים לבחינת בעל חי שהם סתם בהמות.