תוכן

תשמ"ד-מה מאמר לא
וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען. בזהר (וישב דף ד אות יא ובהסולם) רבי חייא פתח ואמר רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה', וכו'.
אבל צדיק ההוא, שהוא ירא את רבונו, כמה רעות הוא סובל בעוה"ז, כדי שלא יאמין ולא ישתתף עם היצר הרע, והקב"ה מצילו מכולם, זהו שכתוב רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה', רבות רעות לצדיק לא כתוב, אלא רבות רעות צדיק, שזה יורה שפירושו הוא, שהסובל רבות רעות הוא צדיק, משום שהקב"ה חפץ בו, כי הרעות שסובל מרחיקות אותו מן יצר הרע כנ"ל. ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא ומציל אותו מכולם וכו'.
ויש להבין דבריו, א' שמשמע מכאן מי שסובל רעות רבות הוא צדיק, ומי שאינו סובל רעות רבות אינו צדיק. ב' מדוע אם הוא רוצה שלא ישתתף עמו יצר הרע, מוכרח לסבול רעות רבות. ג' הלשון ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם, ולאדם אחר משמע שהקב"ה ח"ו אינו מצילו, היתכן. ד' ויותר קשה, שמצד אחד אומר כי הרעות שסובל מרחיקות אותו מן היצר הרע, ומצד שני הוא אומר שהקב"ה מציל אותו מכולם, היינו שמציל אותו מן הרעות רבות, אם כן הוא יחזור ויקרב את עצמו ליצר הרע כיון שנתבטלה הסיבה שהיה מרחק אותו מן יצר הרע.
ויש לפרש דבריו, הנה מאמר בערך זה מצאוני (קידושין ל, ב) ואמר ר"ש בן לוי, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו, שנאמר אלקים לא יעזבנו בידו.
הנה במסכת סוכה (נב, א) יש גם מאמר כעין זה, שבע שמות יש לו ליצר הרע וכו', שלמה קראו שונא, שנאמר (משלי כה, כא-כב) עם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, אל תקרו ישלים לך אלא ישלימנו לך.
ופרש"י אם רעב יצרך ותאב לעבירה האכילהו לחם, הטריחהו במלחמתה של תורה, דכתיב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי. השקהו מים, תורה דכתיב בה (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים. ישלימנו לך, שיהא שלם יצרך עמך ואהבך ולא ישיאך לחטוא וליאבד מן העולם.
ולהבין את כל הנ"ל, צריכים לדעת, כי עיקרו של יצר הרע היא, זה שנקרא עיקר הבריאה, שהקב"ה ברא יש מאין שהיא הרצון לקבל, שהוא דבר חדש שלא היה מטרם שבראה, כידוע, (עין בהקדמות). וכל עבודת האדם הוא, רק לעבוד להיפוך מהטבע שלו, היינו שיהיה כל רצונו אך להשפיע, והיות שזהו נגד הטבע שלו, כי מצד הטבע הוא צריך לדאוג רק לצורך אהבה עצמית, ואין לו שום חשק לעבוד לטובת הזולת, והגם שאנו רואים שלפעמים אדם כן עובד לטובת הזולת, זה יכול רק באם הוא רואה שיקבל תמורה עבור עבודתו, שהרצון לקבל יהיה שבע רצון מזה, זאת אומרת שהתמורה יספק את אהבה עצמית שלו, אחרת אין באפשרותו לצאת מהכלי קבלה מצד דרך הטבע.
אבל שיהיה האדם ביכולת לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, זה אינו מדרך הטבע, והגם שאנו רואים שיש אנשים שהולכים להיות מתאבדים, לטובת המולדת, ולא רוצים שום תמורה, והוא מטעם שאם המולדת הוא חשוב לו מאוד, וזה החשיבות הוא גם כן מצד הטבע, כמשחז"ל, כי חן המקום על יושביה, ובטח שיש הבחן במדת החן, כי לא לכולם יש אותו החן, ולכן יש הרבה מתנדבים שהולכים לצבא, מטעם חשיבות המולדת, אבל זהו מטעם שהם חושבים שזהו לא כל כך סכנה גדולה, שתלוי בזה כל החיים, כי אני רואה שחוזרים הרבה אנשים מהמלחמה בריאים ושלמים, ואם יש לפעמים סכנת מות ודאי, על זה כבר אינם מוכנים ללכת למות בטוח אלא יחידי סגולה, שהמולדת חשוב להם, וגם בזה מעורב כח תמורה, שהוא חושב שאחר מיתתו כולם ידעו שהוא איש עם כח מסירות נפש לטובת הכלל, ושהוא היה איש מורם מעם, שהיה דואג לטובת הכלל.
אבל בעבודת ה' שהאדם ההולך בדרך האמת, הוא מוכרח לעבוד בהצנע לכת, מטעם הנ"ל, היינו שלא יהיה אחיזה להחיצונים, זאת אומרת בעבודת ה' לא יהיה לו אחיזה, שהוא עובד עבור חיצונים, דהיינו שאנשים שהם חוץ ממנו יודעים מעבודתו, אז הוא עובד עבודה של מסירת נפש, שאנשים מבחוץ יאמרו שהוא היה איש מורם מעם, וזה נותן לו גם כן סיוע שיהיה לו היכולת לעבוד בלי תמורה בכדי שאנשים מבחוץ יגידו שהוא היה עובד ה' בלתי ה' לבדו, והקב"ה נתן כח הזה להנבראים, מטעם מתוך שלא לשמה יבוא לשמה ולא יהיה לו שום סיוע מבחוץ, זה הוא יכול להגיע אם היה לו מקודם שלא לשמה, אבל לא להשאר בהשלא לשמה חלילה.
וזהו מה שאמרו רז"ל (סוכה מה, ב) כל המשתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה' לבדו, שפירושו הוא, בלתי ה' לבדו, היינו שלא יהיה שם שום התערבות של אהבה עצמית כלל, כי אם בלתי ה' לבדו שזהו משמעות הלשון בלתי.
אבל מכל מקום יש כאן להבין ענין מקורי, שיש להבחין בין שאדם נותן את מסירת נפש, בכדי להשיג איזה דבר, אפילו שהוא מקבל התמורה עבור הכלל, שזה הוא ודאי דבר גדול, כיון שהתמורה שהוא מקבל אם זה לא עבור אהבה עצמית, אלא מטעם אהבת הזולת, היות שאוהב את הזולת, ובשבילם הוא מוסר את עצמו למות, כדי לעשות טובה להכל, אבל בטח אם היה לו איזה עצה שיוכל להשיג אותה דבר, לא על ידי מסירות נפש בטח שהיה בוחר את הדבר השני, כי עיקר אצלו הוא לקבל איזה תמורה עבור הכלל, ולא העבודה הוא המטרה, אלא הנחת רוח שיכול לעשות להמולדת, הוא שנותן לו כח לעבוד, לכן אין הוא מסתכל על האמצעים איך להשיג את הדבר להמולדת, ואם הוא רואה שדוקא שעי"ז שהוא ימסור את נפשו עבור המולדת, הוא גם כן מוכן לזה.
משא"כ באהבת ה', שאנו אומרים שהאדם צריך לעבוד בלתי לה' לבדו, שהכוונה בלי שום תמורה, הכוונה הוא, שהוא מוכן למסירת נפש בלי שום תמורה, בלי שתולד מזה איזה מציאות של תמורה מהמסירות נפש שלו, אלא זהו העצם, שזהו המטרה שלו שהוא רוצה לבטל את עצמותו לה', היינו הרצון לקבל שלו, שזהו מציאות נברא, את זה הוא רוצה לבטל לה' נמצא שזהו המטרה שלו, זאת אומרת המטרה שלו הוא למסור נפשו לה'.
משא"כ בגשמיות לגבי אהבת הזולת, הגם שזה הוא מדרגה גדולה, אין כל אנשים מסוגלים לעבוד בשביל טובת הכלל, אבל מכל מקום, המסירות נפש הוא רק אמצעי ולא מטרה. ויותר היה שבע רצון אם הוא היה יכול לעשות ולהציל את הכלל בלי מסירות נפש שלו, ונשאל לכל אלו המתנדבים ללכת לטובת המולדת למלחמה, ומי שהוא היה יכול לתת להם עצות, להציל את המולדת בלי שימסרו את נפשם בודאי היו שמחים, אבל באין ברירה הם מוכנים ללכת עבור הכלל, כדי שהכלל יקבל את התמורה, והוא נותן את כל האמצעים, הגם שזה הוא כח גדול, אבל אין זה שום שייכות למסירות נפש לה' ששם המסירות נפש הוא המטרה, ומה שיוולד אחר זה. הוא לא מטרתו שלא על זה היה כוונתו לכן מסירות נפש ברוחניות אין לו שום ערך לגבי מסירות של הגשמיים, כי אצל הגשמיים המסירות נפש הוא האמצעי ולא מטרה, משא"כ ברוחניות הוא להיפך שמסירות נפש הוא המטרה.
ובזה נבין את ענין מקבל בעל מנת להשפיע, היות שכל מטרתו של האדם הוא רק להשפיע להבורא כי זה הוא ענין השתוות הצורה מה הוא רחום אף אתה רחום, וכשהוא מגיע לידי מדרגת מסירות נפש לה', מטעם שהוא רוצה לבטל את עצמו בכדי להנאות לה', אז הוא רואה, את מטרת ה' שהיה במחשבת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו, אז הוא רוצה לקבל את הטוב והעונג מה שהיה במטרת הבריאה להטיב לנבראיו, וזה נקרא מקבל על מנת להשפיע אחרת יכול להיות שהוא רוצה לקבל את הטוב והעונג לכן הוא משפיע הכל בכדי שיכול לקבל, והוא על דרך משפיע בעל מנת לקבל, משא"כ אם מטרתו הוא להשפיע, ואין לו שום רצון לקבל לתועלת עצמו שום דבר, כי בלתי ה' לבדו, אז הוא יכול להגיע למקבל בעמ"נ להשפיע.
ובענין מסירות נפש שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, האדם צריך לצייר לעצמו את ענין מסירות נפש כמו שמצאנו אצל רבי עקיבא (ברכות סא, ב) שאמר לתלמידיו, כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה, בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנה.
ובודאי אחר רצון להשפיע כזה, כשאדם אומר שהוא רוצה לקבל טוב ועונג מטעם שזהו מטרת הבריאה בטח שאין כוונתו רק להיות מקבל בעל מנת להשפיע לה'.
ובזה נבין את הד' שאלות הנ"ל, שאלה א' שמשמע מדברי הזהר, שרק מי שסובל רעות רבות הוא צדיק, ומי שאינו סובל רעות אינו יכול להיות צדיק, היתכן, והענין הוא כנ"ל, שענין רעות הכוונה על יצה"ר, זאת אומרת שדוקא מי שמרגיש את היצה"ר שגורם לו רעות רבות בזה שהוא לא נותן לו להתקרב לה', הוא נקרא צדיק, משא"כ אם האדם לא מרגיש איך שהוא מרחק אותו מה' ולא מרגיש אותו שעושה לו רעות בזה, הוא לא נבחן לצדיק, כי עוד לא הגיע להכרת הרע, היינו שיכאב לו את זה.
שאלה ב' מדוע אם הוא רוצה שלא ישתתף עמו יצה"ר מוכרח לסבול רעות רבות, שמשמע שאין עצה אחרת רק שמוכרח לסבול רעות, ולפי הנ"ל זה פשוט מאד, שהכוונה של רעות הוא על היצה"ר ואם לא מרגיש שהיצה"ר עושה לו רעות רבות הוא לא נחשב אצלו ליצה"ר, שלא ירצה להשתתף עמו, אלא שנחשב בעיניו ליצר טוב, היינו שמביא לו רק טובות, ומדוע לא ישתתף עמו. משא"כ אם הוא רואה את הרעות מה שיצה"ר גורם לו אז הוא לא משתתף עמו.
שאלה ג'. שהסובל רעות רבות אומר הזהר, שהקב"ה חפץ באדם הזה, משמע שמי שאינו סובל רעות, אין הקב"ה חפץ בו, היתכן, אלא התשובה הוא כנ"ל, שאם האדם מרגיש את היצה"ר שעושה לו רעות רבות, והאדם צועק לה' שיעזור לו, באדם הזה הקב"ה חפץ, משא"כ כשאינו מרגיש שהיצה"ר עושה לו רעות, אין הקב"ה חפץ בו, כי אין לו שום כלי, היינו רצון שה' יציל אותו.
שאלה ד', אם ה' מציל אותו מרעות, א"כ שוב הוא יתחבר עם היצה"ר, תשובה, ההצלה שבא מה' הוא ענין אחר מהצלה שנוהג בגשמיות, כי ענין הרע שנוהג בזמן האחוריים שהוא זמן ההסתרת פנים, שאז הוא רואה שיש לו הסתר, כי ידוע שהקטן מתבטל נגד הגדול, ובטח כאן בעבודת ה', האדם צריך להתבטל נגד ה' כנר בפני אבוקה, והגוף שלו, הוא רואה שאינו מתבטל, וקשה לו להכניעו ולקבל על עצמו את האמונה למעלה מהדעת, אז הוא רואה שהגוף עושה לו רעות, בזה שלא רוצה לקבל עליו את עול מלכות שמים, שעי"ז הוא מתרחק מכל הרוחניות, נמצא במקום שהאדם צריך להאמין שה' ברא את העולם בבחינת טוב ומטיב, והרע שבגופו, מרחק אותו מכל הטוב, דהיינו כשבא ללמוד תורה, הוא לא מוצא בה שום טעם, וכשבא להתפלל, אינו מוצא בהתפילה שום טעם, וכמו כן כשבא לעשות איזה מצוה, אינו מרגיש בזה שום טעם, משום שהיצה"ר שבגופו, בכח שלא נותן להאמין באמונת ה' למעלה מהדעת, בזה הוא מוציא לו כל טעם, שבכל דבר שהוא מתחיל לגשת לאיזה דבר רוחני, הוא מרגיש שהכל יבש בלי שום לחלוחית של חיים, והיות שהאדם התחיל את עבודתו ואמרו לו והוא מאמין בזה שאמרו לו, שהתורה הוא תורת חיים, כמ"ש כי הם חייכם ואורך ימיכם, וכמ"ש (תהלים יט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים".
וכשהאדם מתבונן בזה, והוא רואה, שכל הַאָשָם הוא היצה"ר, ומרגיש בטוב את הרע מה שהוא גורם לו, אז הוא מרגיש על עצמו את מה שכתוב (תהלים לד) רבות רעות צדיק על עצמו, היינו עליו נאמר הפסוק הזה, אז הוא מסתכל מה שהפסוק אומר הלאה, ומכולם יצילנו ה'. אז הוא מתחיל לצעוק לה', שיעזור לו, כי כל מה שעלה על מחשבתו לעשות כבר עשה, ולא מועיל לו שום דבר, וכבר הוא חושב, שעליו נאמר כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וגו', ואז בא הזמן של הצלה שה' מציל אותו מיצה"ר, עד כדי כך שמהיום והלאה כבר היצה"ר נכנע אליו, ולא יכול להסיתו לשום דבר עבירה.
ועיין בהקדמה לתע"ס (אות נד) וז"ל, אמנם אחר שרואה השי"ת, שהאדם השלים מדת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה עליו לעשות, בכח בחירתו והתחזקותו באמונת השי"ת, אז עוזר לו השי"ת, וזוכה להשגת השגחה גלויה דהיינו לגלוי פנים, ואז זוכה לתשובה שלימה, שפירושה ששב ומתדבק בהשי"ת בכל לב נפש ומאד, כמו שנמשך מאליו מצד ההשגה של השגחה הגלויה.
ועיין שם באות נו, וז"ל היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד וכו', וז"ש היכי דמי תשובה, כלומר, מתי יהיה אדם בטוח שזכה לתשובה שלימה, וע"כ נתנו לו אות ברור דהיינו, עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, כלומר שזכה לגלוי פנים, שאז ישועתו ית' עצמו מעידה עליו שלא ישוב לכסלו עוד.
ובזה יתורץ השאלה הד', אם הקב"ה מציל אותו מהיצה"ר, שלא יעשה לו רעות, ואומר הזה"ק, שענין הרעות שהצדיק סובל הוא בכדי שלא ישתתף עמו, נמצא אם ה' מציל אותו ורואה שלא יעשה לו רעות אם כן שוב ישתתף עמו היצה"ר, כיון שכל הסיבה שהיצה"ר עושה לו רעות הוא בכדי שלא ישתתף עמו, וכיון שבטל הסיבה הרי חוזר למצב הקודם, אבל לפי מה שפרשנו שהצלת ה' הוא ענין גלוי פנים, עד שה' מעיד שלא יחטא, והרעות שהצדיק סובל הוא בכדי שיהיה לו מקום לבקש מה' כנ"ל אם אין אחוריים אין גלוי פנים, נמצא שבזמן שיש גלוי פנים ה', אז הכל כסדרן.