תוכן

ט) מהחברים: טעם ההלל בר"ח שאומרים, אע"פ שאין בו נס, נודע מה שארז"ל בקטרוג הלבנה, במסכת חולין לכי ומעטי את עצמך, כבר פירשנו במקומו, כי דקדקנו במלת לכי. פי': שכל מה שיורדת למטה, מתמעטת, שבכל מקום שהלכה הניחה עיקר, עד שאנו אומרים שנקודה אחת ממדת מלכות, יורדת להיות נשמה לעשייה. וכן בגשמיות, הלבנה הולכת ומתמעטת, עד שאינה נראת כלל, כמו שלמעלה בעולם העליון, בהתלבשה בעשייה, מאירה על כל עולם התחתון, שאז קבלה אור בשלימות, ונאמר בה ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. פי': מתחלת הלילה, שאין זווג אלא בחצי לילה האחרונה, ואין שולט אז רק בחי' לאה, הנקרא ליל כנודע, וזהו ליל שמורים כדפירש בזוהר. ומחצות ואילך, מתעוררת לזיווג, ונקרא אז לילה, ומאותו הארה היא משפעת לכל העולמות, וזהו שנעשית ראש לשועלים, וזהו בעוד לילה, שאז יש לה מוחין והארה, באמצעית התורה אשר לומדים בלילה, אשר זה צורך קימת לילה לעסוק בתורה, כנזכר בזוהר בכמה דוכתי, באופן כי מהאור שקיבלה היא משפעת, ואין לה פחד, מאחר שהאור גדול. אמנם מחצי חודש ואילך, מתחיל נגה שהוא נשמה לחיצונים לעלות, ולפתות לקדושה, שהחיצונים מפתים אותה לגנוב האור מהקדושה, ורוצה לפתות ואז היא מתמעטת, וכל מה שנגה עולה ומתדבק בקדושה, הקדושה מתעלמת למעלה ומסתלק אור הנוקבא מחמת תגבורת הדינין, עד שנסתם אורה, שכשיש דינין והחצונים מתגברין ומתדבקין בקדושה, אז האור עליון מסתלק למעלה, כדי שלא יזונו עיניהם ממנו, ואינם מתגברין בו, רק במה שגנבו כבר, וזה הענין פירשתי במקומו בס"ד באורך.