תוכן

ט) יש כאן קושיא בפסוקים הללו, כי תחלה אמר הש"י קדש לי כל בכור, ומשה לא עשה כן, רק ויאמר משה אל העם זכור וגו'. אחר כך בפרשה שניה, אז צוה משה והעברת כל פטר רחם, וזה תימא גדול. אך הענין, כי הלא כבר ידעת, וכבר ביארנו בפרשת מקץ, בפסוק לכו אל יוסף, ענין הע"ר יעוין שם, כי משה היה רוצה להכניסן תחת כנפי השכינה, ולא כן היתה כוונתו יתברך, לפי שלא היו ראוין. והנה הש"י אמר קדש לי כל בכור בבני ישראל, ולא בעם, שהוא ע"ר, לפי שלא היו עדיין מתוקנים, ואין ראוי לקדש את בכוריהם. ובפרט כמו שידעת, שסוד עון הקרי, עולה עד דעת העליון הנקרא בכור. אמנם משה ע"ה היה סבור, שאם עתה במצוה ראשונה בצאתם ממצרים, אם היה נותנה לישראל ולא להם, היו חוזרים למצרים, בראותם שהם אינן נכנסין בסוג אחד, כמו שעשו אחר כך בעגל, שראו הארון נוסע לפני ישראל ולא לפניהם, לזה אמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. ומפחד זה, התחיל משה לומר מצוה אחרת השוה להם ולכל ישראל, שהיא מצות החמץ, ובכלל דבריו הודיעם, שאין להם חלק במצות קדושת בכורות. והענין, כי תחלה נאמר בלשון רבים. אשר יצאתם מארץ מצרים, היום אתם יוצאים, וכל שאר הפרשה, נאמרה בלשון יחיד, כי יביאך וגו', והוא, כי תחלה מדבר עם העם, ואמר זכור וגו', ואמר מבית עבדים, פירוש שמצרים נקרא בית עבדים, שנשתעבדו שם ישראל, ואין הכוונה שהם נשתעבדו שם, וזהו ויאמר משה אל העם שהם הע"ר, אמר כי בחזק יד, פירוש: כי לישראל לא היה צריך חוזק יד, כי בטענה גדולה בא משה אל פרעה, שלח את בני ויעבדוני, אך אלו שהם ממצרים כמותם, לולי חוזק יד והנסים והמופתים, לא היה משלחם, וזהו בחוזק יד, לכן גם אתם לא תאכלו חמץ.