תוכן

ט) והנה יש באדם שאור, שהוא בא מכח טיפת האב, כענין מ"ש (תהלים נ"א ז') הן בעון חוללתי, כלומר נתכוון ישי אבי להנאתו. וחמץ בא מכח טיפת האם, ולכן נקרא מחמצת לשון נקבה, ודוחין כל זה לחוץ, ואוכלים מצה שהיא כנגד יצה"ט. וצריך לאכול המצה ולדחות החמץ שבעה ימים, שהם כנגד שבעה שנים שנשארו לו להיותו בן עשרים שנה. שאז נידון בב"ד של מעלה, כי באלו השבעה שנים צריך האדם להשמר מאד מיצה"ר, ביען שהיה מורגל עמו עד שהיה בן י"ג ויום אחד, והוא כמו החולה שנתרפא מחליו, והוא חלוש, שצריך בימים הראשונים לרפואתו לאכול מאכלים קלים שלא יזיקו לו, ולכן נצטווינו לאכל מצה בשבעת ימי הפסח, וכמו שהשיב רשב"י לר' אלעזר בנו כי אחר שהחמץ הוא יצה"ר, והמצה הוא יצה"ט, למה לא נצטווינו שלא לאכול חמץ כל ימות השנה, והשיב לו כל הימים הללו הוצרך להיותם חולים שיצאו ממצרים לאכול מצה, ואחר היותם בריאים וטובים לא יזיק להם אף אם יאכלו חמץ.