תוכן

ט) פרק ו': רמ"א, אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כו'. ביאורו הוא זה, כי לשמה, ר"ל: לשם ה'. ר"ל: שימשיך התורה לאות ה', וה' זו היא בלאה, והתורה היא יסוד דאבא שבתוך ז"א. והנה מן החזה ולמטה, יש ב' פרצופים, אחד של יעקב בפנים דז"א, והוא לוקח האורות יסוד דאבא. והב', היא רחל באחוריים דז"א, ולוקחת האורות יסוד דאימא. אבל מן החזה ולמעלה, אין שם אלא בחי' לאה באחורי ז"א. וסבת היות המקום מכוסה בשני כסויים, שהוא אורות דאבא המכוסים תוך יסוד דאבא ותוך יסוד דאימא כנודע, כי לכן לא יבא בחי' יעקב מן החזה ולמעלה. אמנם כל האורות של או"א, יוצאות אל לאה, וזו היא כוונת עסק התורה לשמה, שיכוין להמשיך אורות יסוד דאבא הנקרא תורה, אל לאה עליונה, הנק' אות ה', ועי"כ מתמתקים הדינים הקשים אשר בה, כנודע כי לאה נקראת דינא קשיא. לכן שכרו גדול, כנזכר במשנה הנזכרת. ונמצא כי כל הכוונות צריכות להיות ע"י אות ה', כמו שנבאר, וזהו לשמה: לשם ה'. והענין הוא, כי הנה פרצוף לאה, הוא מכוון ממש כנגד היסוד דאבא, במקום שהוא מכוסה, שהוא עד החזה. ואנו צריכים להמשיך אורות היסוד הנזכר בכל פרצוף לאה, והנה הוא נחלק לג' בחי', והם: ג' ראשונות שבה, וג' אמצעיות, וג' אחרונות, ואין הארות שוות.