תוכן

ט) או נאמר, עת חד, היינו ירושלים. רצון חד, היינו ציון, בקבלה הרצון המתגלה מהיסוד, אתכלילו דא בדא ציון בירושלים, והוו חד. ונמצא שייחד דוד בפסוק זה, שני חלקי המלכות לבד. ומן הראוי היה שייחד הת"ת גם כן, כמו שאנו אומרים שמע ישראל, והוא יחוד התפארת בקצוותיו. ואומרין בשכמל"ו, והוא יחוד המלכות. ולפיכך השיב ואמר, דוד מלכא בעא לייחדא בהאי קרא יחודא חדא לבד. להיותו דוד מלכא נאחז במלכות, השתדל לתקנה והקשה כי לפי זה שהכל במלכות לבד, למה אנו אומרים אותו במנחת שבת, ומנחת שבת הוא במקום גבוה ועליון, כמ"ש בספר הזוהר על עולת התמיד כנודע, ויותר שייך במנחת חול לבסם הדינין. ועוד שהיה ראוי שנאמר פסוק זה בתפלת שחרית, ואף בימי החול שאנו סומכים גאולה לתפלה, מש"כ במנחת שבת. ולזה השיב, שאין עת רצון דומה לסמיכת גאולה לתפילה. כי בסמיכת גאולה לתפלה, מתמזג הדין והרחמים, ומתנהג העולם על ידי שניהם יחד. מש"כ במנחת שבת, שהדין מתבסם לגמרי ומתבטל, והכל רחמים, וזהו עת רצון האמיתי. וזמ"ש, ואי תימא אמאי אתמני האי קרא בצלותא דמנחה דשבת. ירצה: צלותא דמנחה, ולא בשחרית אמאי, ודשבת ולא דחול אמאי. והשיב יאות הוא למהוי בשבת, בההוא צלותא דמנחה, ולא בצלותא דחול, כלומר אפילו בתפלת שחרית. דודאי לאו צלותא דמנחה דשבת כחול, ירצה: אפילו בשחרית דחול, בגין דהא בחול בשעתא דמנחה תלייא דינא בעלמא, ולאו איהו עת רצון, כי הדינין הולכין ומתגברין. אבל בשבת דכל רוגזא אתעדי וכלא אתכליל כחדא, בין ז"א, בין נוקבא דז"א. היא המלכות. ואע"ג דדינא אתער, לפי שאז שולט גבורה בשעת מנחה, אתבסמותא איהו. כי הזווג אי אפשר לו, כי אם על ידי התעוררות, וגם התלהבות הגבורה. בסוד היין המשמח והמבסם, ולא משכר, ואינו דין וזהו סוד שמאלו תחת לראשי. ובשעת המנחה מתעוררת הגבורה לטוב ולרצון, ולזה ראוי לקראתה עת רצון באמיתות. והנה בשאר ימים בבוקר זמן רחמים, והדין הולך ומתגבר לעת ערב. ובשבת, הוא רחמים בבוקר, והולכים ומתגברים הרחמים, ומתבטלים הדינין לגמרי. ונמצא שאין שום זמן שוה לשעת מנחה של שבת, ועל דא אצטריך קרא דיחודא, ליחדא כל דרגין, דכד הוי יחודא, דינא אתחבר ואתכליל ברחמי, ואתבסם כולא, גם המלכות בשני בחינותיה.