זהר

ט) בר ברכאן דצלותא, דאינון תקונא דמאריהון, מתתא לעילא ומעילא לתתא. ברכאן דלאו אינון בצלותא, סלקין מתתא לעילא, עד דמטו גו נהורא דלא נהיר, ומתערי בתוקפא, לההוא נהורא דלא נהיר, בההיא ברכה, וסלקא אתערו לעילא, עד דמטו לכרסייא עלאה, מקורא דכל חיין. כדין נפקו מההוא מקורא עלאה, ברכאן אחרנין, ואערעו אלין באלין, ונשקי אלין לאלין, ואתאן ושריין לריש צדיק, לארקא לתתא. וכד נחתין, אתברכן אבהן ובנין, וכל שרגין דלהון.

פירוש הסולם

ט) בר ברכאן דצלותא וכו': ומפרש. חוץ מן ברכות התפלה שהם תקון אדונם, הן עולות ממטה למעלה ומלמעלה למטה. (כמו שכתוב במה"ס אות כ"ג) וכשהברכות אינן של תפלה, הן עולות ממטה למעלה עד שמגיעות לתוך האור שאינו מאיר, שהוא המלכות, ומעוררות בתוקף לאותו אור שאינו מאיר, בברכה ההיא, ועולה ההתעוררות למעלה, עד שמגיעה לכסא העליון, שהוא בינה. שהוא המקור של כל חיים. דהיינו שכל האורות באים ממנה. אז יוצאות מאותו מקור העליון ברכות אחרות, ופוגשות אלו באלו, ונושקות אלו באלו, ובאות ושורות על ראש צדיק, שהוא יסוד דז"א, להריק למטה, וכשיורדות מתברכים האבות שהם חג"ת דז"א, והבנים, שהם נה"י דז"א, וכל הנרות שלהם, שהם ספירות המלכות. (ועי' במה"ס אות י"ג).