זהר

ט) בתר דמסיים צלותא ברעו קמי מאריה, הא אוקמוה, דבעי למימסר נפשיה ברעותא דלבא, לההוא אתר דאצטריך. וכמה עיטין אית ליה לבר נש בכלא. ובשעתא דצלותא קיימא, כל אינון מלין דאפיק בר נש מפומיה בההיא צלותא, כלהו סלקין לעילא, ובקעין אוירין ורקיעין, עד דמטו לההוא אתר דמטו ומתעטרו ברישא דמלכא, ועביד מנייהו עטרה. והא אוקמוה חברייא, צלותא דבעי ב"נ לקב"ה, לכוונא דיהא צלותא תחנונים. מנלן. ממשה, דכתיב ואתחנן אל יי'. דא איהו צלותא מעליא.

פירוש הסולם

ט) בתר דמסיים צלותא וכו': אחר שגומר תפלתו ברצון לפני אדונו, הרי העמידו, שצריך למסור נפשו ברצון הלב, לאותו מקים שצריך, דהיינו למלכות. וכמה עצות יש לאדם בכל דבר. ובשעה שהוא נמצא בתפלה, כל אלו המלים שהאדם מוציא מפיו בתפלה ההיא, כולם עולים למעלה ובוקעים אוירים ורקיעים, עד שמגיעים למקום שמגיעים, (כמ"ש לעיל ויקהל אות ק"ל בהסולם) ומתעטרות בראש המלך. ועושה מהם עטרה. והרי העמידו החברים, התפלה שמבקש האדם להקב"ה צריך לכוון שתהיה תפלת תחנונים. מאין לנו זה. ממשה, שכתוב, ​ואתחנן אל ה'. זו היא תפילה טובה.