זהר

ט) וברית איהו נימא ווי לון מאן דאפריש אות ברית בין מים למים. ומנע זרעא מניה, דאחזר עלמא לתהו ובהו ורזא דמלה לא תהו בראה לשבת יצרה ודאי.

פירוש מעלות הסולם

ט) וברית איהו נימא וכו׳: וברית היינו יסוד, הוא נקרא נימא, כי עטרת היסוד נחשבת ליסוד. ווי לאלה מי שמפריש את אות הברית, בין מים למים, ומונע ממנו להשפיע זרעו, שמחזיר העולם לתהו ובהו, וסוד הדבר הוא ודאי מה שנאמר ​לא תהו בראה לשבת יצרה.
פירוש, סיום החדש שנעשה בכל מדרגה, מחמת עלית המלכות לבינה דכל מדרגה, נקרא רקיע ופרסא, שמשום הסיום הזה נפלו בינה ותו"מ דכל מדרגה לבחינת המדרגה שלמטה, אשר לעת גדלות כשחוזרת המלכות למקומה ובינה ותו״מ עולים למעלה למדרגתם לרקיע, לוקחים עמהם גם המדרגה התחתונה, ונמצא שסיום החדש שנעשה בבינה, נתהפך להיות פתח בשביל התחתון שיוכל דרך שם לעלות לעליון.
ומה שלפעמים אנו אומרים שהסיום החדש הוא במקום בינה, מחמת המלכות שעלתה לבינה. ופעמים אנו אומרים שקו האמצעי שהוא תפארת הוא הנקרא רקיע. ופעמים אנו אומרים שיסוד נקרא רקיע. הנה הכל הולך אל מקום אחד. והענין הוא, כי הסיום החדש נעשה בסוד נקודת החולם, ששם עלתה המלכות לבינה, אמנם עם יציאת נקודת השורק, שהוא קו שמאל, נעשה מחלוקת, שרצה לבטל הסיום הזה לגמרי, ולהאיר ממעלה למטה. עד שבא הקו האמצעי, והכריע שהשמאל יאיר ממטה למעלה, והסיום החדש לא יתבטל, ובינה ותו״מ שהיו למטה מסיום החדש, מוכרחים לעלות למעלה מן הסיום החדש להתחבר למדרגתם.
הרי שקו האמצעי עשה הסיום החדש הזה שנעשה בנקודת החולם, שיהיה קבוע וקיים תמיד באמצע המדרגה במקום בינה בסוד נקודת החירק. ונמצא שרקיע האחרון שהוא יסוד, הוא במקום הסיום החדש, דהיינו במקום בינה של המדרגה. ואותם בינה ותו״מ שנטהרו מן הסיום החדש, מכח ירידת המלכות, אינם מתחברים למדרגתם בהיותם למטה במקומם, אלא צריכים לעלות למעלה מן היסוד שהוא במקום הסיום החדש, ושם הם מתחברים למדרגתם.
וזה אמרו מאי ימה דא שכינתא עלאה היינו בינה, ההוא דאתמר ביה ודמות על ראשי החיה רקיע. היינו רקיע העליון שבפה דראש א״א, ששם מקום הבינה שיצאה לחוץ, (עי׳ ב״א אות שס״ו) שכתוב על רקיע הזה, ואיהו אפריש בין מיין עלאין למיין תתאין, ומיין תתאין קראין לעלאין, ומהאי רקיע שתאן לון, דא הוא דמפריש בינייהו בגין דכלהו מיא ביה כלילן, ולבתר נחית לון להני חיוותא ושאבין מתמן. כי נתבאר לעיל בהקדמה (אות ח׳ במעה״ס ד״ה ביאור הדברים) שג' רקיעים הם, דהיינו סיומים חדשים מכח צמצום ב', הנקראים פרסאות, רקיע העליון הוא בפה דא״א. האמצעי בחזה דא״א. התחתון הוא בסיום האצילות. ולעת גדלות שהארת ע״ב ס״ג דא״ק מבטלת לשעתה, הסיומים של צמצום ב' ומחזירם לצמצום א'. מתבטל הגבול של סיום האצילות, וחוזר רקיע התחתון מסיום האצילות למקום הנקודה של עולם הזה, וג' עולמות בי״ע חוזרים ועולים לאצילות, אל המקום שמחזה ולמטה דא״א ששם עומדים ישסו״ת וזו״ן, ועולם הבריאה מלביש לישסו"ת, ויצירה מלביש לז״א, ועשיה למלכות נוקבא דז״א. ואחר זה יורד הרקיע האמצעי ממקום החזה דא״א, למקום הסיום של עולם האצילות, ומעלה את ישסו״ת וזו"ן עם ג' עולמות בי״ע המלבישים עליהם למקום או״א דאצילות, כי הגבול שבחזה נתבטל. ולבסוף יורד הרקיע העלית שבפה א״א אל מקום החזה, ומתבטל הגבול שבין הראש של א״א לחג"ת שלו, ששם מקום או״א, שעליהם מלבישים ישסו״ת וזו"ן, ועליהם ג' עולמות בי״ע, וכלם עולים לראש א״א ומקבלים שם את אור החכמה. וזה אמרו ואיהו דאוקמוה אין בין מים העליונים, שה״ס כתר וחכמה שבראש א״א, למים תחתונים שה״ס כל המדרגות של אבי״ע שמפה דא״א ולמטה, אלא כמלא נימא דהיינו הפרסא שבפה דא״א, שהיא הרקיע העליון הכולל לכל המדרגות או״א וישסו״ת וזו״ן דאצילות וג' עולמות בי״ע.
וזה אמרו (באות ח') והאי נימא, שה״ס הפרסא עליה אתמר אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא כי היא כוללת כלם, ובגדלות מחברת את כלם. ובה קב״ה מדקדק עם צדיקייא אפילו כחוט השערה, הנזהרים לא להמשיך את הארת החכמה ממעלה למטה, אלא לפי התקונים של הפרסא, והאי חוט איהו חוט דסחיר לאות ברית מילה, היינו עטרת היסוד, ואין לשאול שהרי המלכות היא המסיימת האצילות, ולא יסוד, אלא היות שמעטרת היסוד נבנה כל פרצוף המלכות, לכן נחשב הסיום על עטרת יסוד.
וזה אמרו (באות ט׳) וברית איהו נימא, מטעם כי עטרת היסוד נקראת בשם יסוד וברית, ווי לון מאן דאפריש אות ברית בין מים למים וכו׳, ומבטל את סוד תקון הפרסא ושתוף של מדת הרחמים בדין, כי זו"ן שהם בחינות מים תחתונים אינם ראוים לקבל מוחין כלל מבחינת עצמם, משום שמקורם הוא מבחינת למטה מטבור דא״ק, ששם שולטת המלכות דמדת הדין שכח הצמצום רוכב עליה, ואינה ראויה לקבל האור העליון, דאחזר עלמא לתהו ובהו וכו׳, שה״ס מדת הדין שא״א לעולם להתקיים, בלי תקון הרקיע, דאיהו פסיק מתתא לעילא, ושאיב מעילא ויהיב לתתא. (עי׳ זהר ב״א אות שס״ט).
ובזה יתבאר הגמרא (חגיגה טו.) שאמר בן זומא צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין בין זה לזה אלא שלש אצבעות בלבד וכו׳ אמר להן ר׳ יהושע לתלמידיו עדיין בן זומא מבחוץ וכו׳. היינו כי בן זומא הסתכל במעשה בראשית, וראה את עליית המלכות לבינה, שעי״ז יצאו בינה ותו״מ של המדרגה העליונה לחוץ ממנה, שה"ס נקודת החולם שהוא על האותיות בסו״ה ​ורוח אלקים מרחפת על פני המים, וראה שבינה ותו"מ של המדרגה העליונה שה״ס שלש אצבעות מפסיקים בין המדרגה התחתונה, שה"ס מים תחתונים, אל המדרגה העליונה, שה"ס מים עליונים. ע״ז א״ר יהושע לתלמידיו עדיין בן זומא מבחוץ, מטעם שכל זה נוהג בעת קטנות המדרגה, שה״ס חיצוניות. משא״כ לעת גדלות שה״ס פנימיות, בסוד השורק והחירק אנו רואים שבינה ותו״מ שיצאו מן המדרגה העליונה, הם שנתלבשו בפנימיות המדרגה התחתונה, ושעל ידם נעשה הקשר בין העליון לתחתון, והרקיע הזה נעשה למחבר בין מים העליונים למים התחתונים ואין ביניהם אלא כמלא נימא. שה״ס מלכות דעליון הנעשית לכתר דתחתון.