תוכן

תשמ"ו מאמר כב
הזה"ק (תזריע דף ג ובהסולם אות ט) שואל למדנו אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, ר' אחא אמר, זה שלמדנו שהקב"ה גוזר על הטיפה, אם הוא זכר או נקבה, ואתה אומר, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, ואם כן לא צריכים לגזירת הקב"ה א"ר יוסי, ודאי שהקב"ה מבחין בין טיפה של זכר ובין טיפה של נקבה, ומשום שהבחין בה, גזר עליה אם תהיה זכר או נקבה.
ומפרש שם בהסולם וז"ל, כי ג' שותפין באדם הקב"ה אביו ואמו, שאביו נותן הלבן, ואמו האדום שבו, והקב"ה נותן הנשמה, ואם הטיפה היא זכר, נותן הקב"ה, נשמה של זכר, ואם נקבה, נותן הקב"ה נשמה של נקבה, וכו', והבחנה זו שהקב"ה מבחין בהטיפה שהיא ראויה לנשמה של זכר, או של נקבה, נחשבת לגזירה של הקב"ה, שאם לא הבחין בזה, ולא שלח נשמה של זכר, לא היתה נגמרת הטפה להיות זכר, ונמצא שב' המאמרים אינם סותרים זה את זה.
א"ר אחא וילדה זכר, וכי כיון שמזרעת יולדת, הלא בהריון תלוי הדבר, והכתוב הזה היה צריך לומר אשה כי תהר וילדה זכר, וכו', א"ר יוסי, אשה מיום שהזריעה ונתעברה, עד יום שיולדת, אין מלה בפיה, אלא הולד שלה, אם יהיה זכר, עכ"ל.
ויש להבין את כל הענין הנ"ל, וכי מה נותנת לנו הידיעה הזאת אשה מזרעת תחילה וכו', וגם מה שאומר לנו שגדלות ה', הוא שיודע להבחין בין טפת זכר לטפת נקבה, וכי זה הוא גדלות ית', שמזה אדם יקבל התפעלות, ועי"ז הוא יקבל על עצמו להיות עבד ה'.
וכמו"כ יש להבין, מה שר' אחא שואל, אשה כי תזריע ותהר זכר היה צריך לומר, ומתרץ ר' יוסי אשה, מיום שהזריעה ונתעברה, עד יום שיולדת אין מלה בפיה, אלא אם הולד שלה יהיה זכר, היינו שהיא דואגת שהולד שלה יהיה זכר.
ומה נותנת לנו הידיעה הזאת מה שיש בפיה של האשה, ומה יהיה שנדע את הדאגה הזאת של האשה מה שהיא דואגת שהולד שלה יהיה זכר.
ולהבין כל זה נבאר מה שכתוב בהפתיחה לחכמת הקבלה. (דף טו אות נז) וז"ל, כי כל הנרצה בדבר הצמצום שנעשה בבחי"ד, היה, בכדי לתקנה שלא תהיה בה שום שנוי צורה, עם קבלתה את אור העליון, והיינו כדי לברוא גוף האדם מבחינה ד' ההיא, ועם העסק שלו בתורה ומצות, על מנת להשפיע נ"ר ליוצרו, יהפך את כח הקבלה שבבחי"ד שיהיה ע"מ להשפיע, שבזה משוה צורת הקבלה להשפעה גמורה, ואז יהיה גמר התיקון, כי בזה תחזור הבחי"ד להיות לכלי קבלה על אור העליון, וגם תהיה בדביקות גמור עם האור, בלי שנוי צורה כלל וכו', לענין זה צריך האדם להיות כלול גם מבחינת עליונות, שלמעלה מבחי"ד כדי שיהיה בו הכשר מעשים טובים של השפעה, וכו', כי הבחי"ד הצריכה להיות לשורש גופו של האדם, היתה כולה וכו', בבחינת חלל פנוי וריקן בלי אור, להיותה בהפכיות הצורה מאור העליון, שנבחנת משום זה לבחינת פרודא ומיתה, ואם היה האדם נברא ממנה, לא היה יכול לתקן מעשיו כלל, כי לא היה בו שום נצוצין של השפעה וכו'.
ובכדי לתקן זה היה ענין של שיתוף מדת הרחמים בדין, כי מבחינת מדת הדין אין העולם יכול להתקיים כנ"ל, כמ"ש (באות נח) וז"ל, וראה שאין העולם מתקיים דהיינו כנ"ל, שבאופן לא היה שום אפשרות להאדם, הצריך להבראות מבחי"ד הזו, שיוכל לסגל מעשים של השפעה, שעל ידו יתקיים העולם במדת תיקון הנרצה, וכו', שע"י השתתפות הזה נעשה גם הבחי"ד, שהיא מדת הדין, כלולה מניצוצי השפעה שבהכלי דבינה, שבזה נעשה הכשר לגוף האדם היוצא מבחי"ד, שיהיה כלול גם ממדת השפעה, אשר אז יוכל לעשות מעשים טובים עמ"נ להשפיע נ"ר ליוצרו, עד שיהפך מדת הקבלה שבו שתהיה כולה ע"מ להשפיע, שעי"ז יתקיים העולם לתיקון הנרצה מבריאת העולם.
וענין שיתוף מדה"ר בדין, הסולם מפרש (תזריע אות צה דף לא) וז"ל כבר ידעת שיש ב' נקודות במלכות, אחת היא נקודת המלכות דצ"א, שלא נמתקה בבינה שהיא מדת הרחמים, ומבחינה זו אינה ראויה לקבל שום אור, כי כח המסך והצמצום רוכב עליה, ונקודה ב', היא נקודת המלכות שנמתקה במדת הרחמים, שהיא בינה, וכל האורות שהמלכות מקבלת הם מבחינת נקודה הב', ולפיכך נקודה הא' היא גנוזה בתוכה, ורק נקודה הב' היא גלויה ושולטת בה, וע"כ היא ראויה לקבלת אורות העליונים, ומטעם זה, המלכות נקראת עץ הדעת טוב ורע, כי אם האדם זוכה, הרי טוב שנקודה הא' גנוזה, ורק נקודה הב' שולטת, ואז יש במלכות כל טוב, והתחתון מקבל ממנה אם לא זכה, שהוא חוטא, אז יש כח בנחש לגלות נקודה הא' במלכות שלא נשתתפה בבינה אז היא רע.
ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק בענין אשה כי תזריע וילדה זכר, ששאלנו מה בא זה ללמדינו באם אשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכו', ולפי דברי הזה"ק הנ"ל יוצא שיש באדם שני כוחות, א' דמדת הדין שהוא בחינת נקבה המכונה מלכות, וגם יש בחינת זכר היינו הכח דמדת הרחמים שהוא כח זכר, היינו בחינת השפעה כמ"ש ז"ל "מהו רחום אף אתה רחום", ואלו שני כוחות שולטים באדם אלא פעם מדת הדין בגנוזה ומדת הרחמים שולטת, ופעם מדת הרחמים בגנוזה ומדת הדין שולטת.
ויש לדעת שענין זריעה, הוא דומה כמי שזורע למשל חיטים בקרקע והחיטים נרקבים אז מתחיל לצמוח חיטים טובים למאכל, וגם משתדלים להרבות זבל באדמה שעי"ז יהיו החיטים שיצמחו אח"כ חיטים יפים למאכל.
ובזה נוכל לבאר את המאמר הנ"ל, אשה כי תזריע היינו אם האדם רוצה להכנס בדרך עבודה להגיע לדביקות ה', ורוצה להנות ממאכלי אדם ולא ממאכלי בהמיות, סדר העבודה שלו צריך להיות שיזרע את בחינת האשה שלו הנקרא בחינת רצון לקבל, זאת אומרת שהוא צריך לזרוק את הכלי קבלה שלו בתוך הארץ ולהשתדל שהקבלה עצמית ירקב בעפר, ועד כמה שהוא מרבה זבל, היינו שמשתדל להבין ולהרגיש שאהבה עצמית יהיה מאוס בעיניו כמו זבל, וכל כמה שהוא משתדל לראות את השפלות שלבחינת אהבה עצמית, והוא רוצה שירקב את אהבה עצמית שלו, זה נקרא אשה כי תזריע היינו את בחינת הנקבה, שבו שהוא כלי קבלה את זה הוא קובר בקרקע, היינו שהוא רוצה שאהבה עצמית שלו ירקב, אז וילדה זכר היינו כלים דהשפעה שעי"ז שהוא משתדל שהכלי קבלה יתבטלו אצלו, היינו אהבה עצמית אז הוא זוכה לכלי השפעה. וזה דומה שלוקח חיטים וקברן בקרקע שירקבו, ועי"ז יהיה לו אח"כ חיטים למאכל אדם, שענין מאכל נקרא מזה שנהנין, זאת אומרת במקום שטרם שנכנס לעבודה ע"ד האמת היה נהנה רק מה שנכנס בכלים דאהבה עצמית, מזה הוא נהנה עכשיו מדברים שנכנסים בכלים דהשפעה, שזה נקרא מאכל אדם ולא מאכל בהמה, שנקרא תענוגי בהמיות.
וזה נקרא זכה מדת הדין נגנזה, היינו הרצון לקבל נגנז ואינו שולט, ורק הרצון להשפיע שנקרא מדת הרחמים הוא השולט.
וענין זכה יהיה פירושו שרוצה להיות זך שענינו להשפיע, ועם נקרא רצון לקבל, ומשום שהוא רוצה להגיע למדת הרחמים הוא זוכה שהכלי קבלה נעלמו, היינו שאינן שולטים, אלא מדת הרחמים הנקרא השפעה, ובחינת זכר הוא השולט וזה נקרא וילדה זכר, שהולד הנולד ע"י זריעת האשה היינו ע"י קבירת הרצון לקבל באדמה, היינו שהוא רוצה להיות לקבל כל שלו בכלים דהשפעה כנ"ל.
משא"כ אם איש מזריע תחילה, שתחילת עבודתו הוא שכלים דהשפעה ממה שהוא נכלל מתוך שורש התיקון כנ"ל, שע"י שיתוף מדת הרחמים בדין הוא חושק לקבור את הכלים דהשפעה הנקרא זכר, אז וילדה נקבה שפירוש שמתגלה אז מדת הדין שבו והוא השולט, ומדת הרחמים הנקרא בחינת זכר נעלמת, ואין לו שום כח לעשות משהו עם כלים דהשפעה, שאז כל המאכלים שלו הוא מאכל של בהמיות, שהוא מונח רק באהבה עצמית כדוגמת הבהמות, זאת אומרת אם הוא זורע באדמה את הכלים דקבלה, הנקרא נקבה אז יוצא מזה מאכל אדם, היינו כוחות להשפיע, ואם הוא קובר באדמה את כוחות דהשפעה, אז וילדה נקבה שאז כל מאכלו הוא רק בכלים דקבלה שזה נקרא וילדה נקבה.
ובזה נבין מה שר' יוסי השיב לשאלת ר' אחא, שהקב"ה מבחין בין טיפה של זכר ובין טיפה של נקבה ומשום שהבחין בה גזר עליה אם תהיה זכר או נקבה, ושאלנו מה בא זה ללמדינו.
הנה חז"ל אמרו הבא לטהר מסייעין אותו, ואומר הזה"ק בנשמתא קדישא, נמצא לפי זה בזמן שהאשה מזרעת תחילה שפירושו שתחילת עבודתו הוא לזרוע, היינו לקבור באדמה את בחינת האשה שלו שהיא הרצון לקבל לעצמו, שכל מחשבתו הוא רק איך להפטר מאהבה עצמית, ואת זה הוא מבקש מה', אז הקב"ה מבחין בהטפה אם היא של זכר היינו שהוא שה' יתן כלים דהשפעה, ואז הקב"ה נותן לו נשמה של זכר היינו שנותן לו כח מלמעלה הנקרא נשמתא קדישא, ובזה הוא יכול להיות משפיע, ואם הקב"ה רואה שכוונתו בהעבודה של תו"מ הוא בכדי לטהר את עצמו כי הוא רוצה לצאת מטומאת אהבה עצמית, אז הקב"ה נותן לו נשמה של זכר, ואם הקב"ה מבחין בהטפה שהוא של נקבה, היינו שאיש מזריע תחילה שתחילת עבודתו הוא בכדי להרחיב את הכלי קבלה שלו, שמה שהוא נכלל מבחינת שורשו שנקרא שותף דמדת הרחמים בדין ע"י מעשיו שהוא עושה כוונתו, הוא רק בכדי לקבל שכר יותר גבוה, וכמ"ש בזה"ק דצוחין ככלבא ואמרין הב לן עותרא עלמא הדין והב לן עותרא דעלמא דאתי, נמצא שכל מגמתו היתה רק בכדי להרחיב את הקנינים השייכים לאהבה עצמית, נמצא שע"י הזריעה זאת אומרת שהוא קובר את ההתכללות שיש בו מבחינת רחמים, וגורם שהמדת הרחמים שהיא בחינת כח השפעה יהיו בגניזו, שזה נקרא זריעה שמעלים ומכניס את החטה בתוך האדמה והחטה נגנזת בתוך האדמה, שזה מרמז לנו שכח השפעה נגנזת וכח הקבלה מגולה, שזה נקרא וילדה נקבה, נמצא שמה שאמר ר' יוסי שהקב"ה מבחין אם היא טפת זכר או נקבה, זה בא ללמדינו שאין לאדם לומר אני עוסק כל כך הרבה זמן בתורה ומצות, ואני שומר הכל קלה כבחמורה ואין אני רואה שהקב"ה יתן לי עזרה מלמעלה שיהיה לי אפשרות לעלות במדרגות הקודש, ושואל איפוא הסיוע של מלמעלה כמשרז"ל הבא לטהר מסייעין אותו.
על זה בא ר' יוסי ואומר, שהקב"ה מבחין על הטיפה מה הוא אם זכר, אם אתה רוצה בעבודה דלהשפיע, או בעבודה דנקבה היינו שכל עבודתו הוא בכדי לקבל שכר הנקרא משפיע אבל הוא בעל מנת לקבל, לכן אין לו לומר שהקב"ה אינו שומע תפלתו, אלא הקב"ה שומע ויודע על מה שהוא מתפלל, היינו שבכלל הוא לא רוצה לקבור בארץ את אהבה עצמית שלו, א"כ איך הקב"ה יכול לתת מה שהוא לא רוצה.
וידוע שאין אור בלי כלי כי כלי נקרא חסרון ואור נקרא מלוי החסרון, ואם אין לו להאדם חסרון שירגיש מה שאין לו רצון להשפיע, זהו עיקר שפלותו של אדם שבעבורו הוא מרוחק מהקדושה ואין הוא מסוגל לזכות לדביקות ה', זה נקרא שאין לו כלי לקבל מלוי, ומשום זה אומר ר' יוסי שהקב"ה מבחין איזה טפה היא, היינו מה שאדם רוצה שהקב"ה יתן שם איזה נשמה, היינו אור המלובש בכלי דהשפע, היינו שנותן לו אור שיהיה לו כח דהשפעה, או כח דקבלה, לכן אין לו שום טענות להבורא, כי הוא נותן להאדם מה שאדם רוצה.
וזה הוא על דרך שאמרו ז"ל, היכי דמי תשובה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישיב לכסלו עוד, שפירושו שבזה שהקב"ה נותן לו נשמה של זכר, היינו אור שיהיה לו כח להשפיע בזה מתראה עדותו של הקב"ה שמעיד שלא ישיב לכסלו, מטעם שהקב"ה נתן לו את הנשמה, בזה הוא בטוח שמהיום והלאה הוא לא יעבוד בשביל אהבה עצמית, אלא הכל בעמ"נ להשפיע, וזהו כנ"ל בדברי הזה"ק שהבא לטהר מסייעין אותו.
וזהו מה שאמר ר' יוסי ודאי שהקב"ה מבחין בין טיפה של זכר ובין טיפה של נקבה, ומשום שהבחין בה גזר עליה אם תהיה זכר או נקבה, וזה נקרא שהיודע תעלומות מעיד עליו שלא ישיב לכסלו עוד.
אולם איך האדם יכול להגיע שיהיה לו רצון לקבור את אהבה עצמית שלו, שאנו מכנים זה בשם כלי, והקב"ה יתן לו אור בתוך הכלי זו, היינו הנשמה של זכר בכלי שבא ע"י קבירת הרצון לקבל הנקרא בחינת אשה כי תזריע כנ"ל.
כי מאד קשה להאדם לאחר שהאדם נברא שיהא מדת הדין בגלוי ומדת הרחמים הוא בגניזה, כי תחילת בריאת האדם הוא בבחינת עייר פרא אדם יולד, ומדת הרחמים שבו הוא אצלו בבחינת נקודה שחורה, שאינו מאירה ומשום זה אין לו שום צורך וחסרון שיוליד לו מחשבה שהוא זקוק לכלים דהשפעה, אלא שכל דאגתו הוא איך למלאות כל מה שהאהבה עצמית דורשת, ובאם הקב"ה יעזור לו שיהיה לו כל המלוי של הרצון לקבל, הוא ירגיש שהוא איש המאושר בעולם ומה חסר לו עוד.
נמצא לפי"ז מי הוא שיכול להגיד לו שחסר לו חסרון הנקרא רצון להשפיע, ודבר חדש הוא שומע שאומרים לו שחסר לו חסרון, זאת אומרת ששם כלי הנקרא חסרון יהיה עכשיו מה שחסר לו, היינו שחסר לו חסרון, והמלוי יהיה שיקבל את החסרון, נמצא לפי זה ששם כלי ואור יהיה הכל על חסרון.
ובכדי להבין את זה נקדים מה שארז"ל, שתפלה נקרא עבודה שבלב ומדוע נקרא תפלה עבודה שבלב הלא אין תפלה אלא בפה, ויש לפרש שתפלה נקרא חסרון שהוא רוצה שימלאו לו את מבוקשו, היינו שישיג חסרון בזה שאין לו צורך שירצה להשפיע, אלא כל רצונו הוא באהבה עצמית, אבל איך הוא יכול לדרוש את דבר שאין לו בזה שום צורך, הגם שהוא שומע שאומרים לו שרק זה חסר לו אבל אם הוא לא מרגיש מה עליו לעשות שירגיש שחסר לו.
על זה נתנו לנו חז"ל עצה הנקרא תפלה שהוא עבודה שבלב, פירוש הוא אומר בפה שחסר לו רצון להשפיע, והלב אומר לו שחסר לו רק למלאות את כל מה שאהבה עצמית דורשת ולא לחשוב על חסרונות אלא על מלויים, ומשום זה יש לו עבודה גדולה עם הלב שלו שירצה לבקש חסרון כזה, שהוא נגד כל הרצון לקבל שזהו כל עצמותו של הנברא, ופעם הלב גובר ופעם הפה גובר, נמצא שאז אין פיו ולבו שוים, כי צריכים לדעת שסוף כל סוף דוקא הלב הוא השולט באדם ולא הפה, לכן אמרו שהאדם צריך לעבוד עם הלב שלו, שיסכים לבקש חסרון היינו שהקב"ה ימלא חסרונו, זאת אומרת שכאן נקרא המלוי בשם חסרון, וזה פירוש המקום ימלא חסרונו שפירושו, שהחסרון נקרא מלוי.
ובהאמור נבין שהעצה היחידה להשיג חסרון שחסר לנו רצון להשפיע הוא רק ע"י תפלה, שהיא בחינת אמצעי בין האדם להחסרון, היינו שהוא מתפלל לה' שיתן לו דבר שלא חסר לו שיחסר לו, נמצא הכלי שנקרא חסרון הוא חסרון מבחינת הרגשה, היינו שלא מרגיש בחסרונו והתפלה הוא שהקב"ה יתן לו את האור שהוא המלוי של חסרונו, א"כ יוצא כאן שהמלוי הוא חסרון נמצא שאין לו שום עצה אחרת אלא להתפלל לה' שיתן לו חסרון, וזהו המקשר בין הכלי להאור.
וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל בשם האדמו"ר מפורסוב זצ"ל על המאמר שאמר ר' שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, (צו) שפירושו של כיס הוא כלי שמכניסים שם כסף, שהכיס נקרא חסרון וכסף נקרא מילוי החיסרון, נמצא שאם אין להאדם כיס היינו חסרון זהו עוד יותר גרוע משאין לו מלוי, כי זה נקרא שהוא מחוסר הכרה, היוצא מזה שבמקום שאין להאדם הרגש חסרון בזה שאין לו כלי של רצון להשפיע, הוא צריך ביותר לזרז את עצמו, ובמה בתפלה שהוא האמצעי בין הכלי להאור, היינו בין חסרון לחסרון ובין המלוי, שהוא כבר מרגיש את החסרון שאינו יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע.
ועכשיו נבאר את מה ששאלנו על תירוצו של ר' יוסי על קשיותו של ר' אחא, למה כתוב אשה כי תזריע וילדה זכר הלא בהריון תליא מילתא, והיה צ"ל אשה כי תזריע ותהר זכר, ור' יוסי השיב שהאשה מיום שנתעברה עד יום שיולדת אין מילה בפיה אלא אם הולד שלה יהיה זכר, ושאלנו מה זה בא ללמדינו מה שאשה מדברת.
ובהאמור לפי מה שבארנו הענין על סדר העבודה, אז צריכים לפרש אשה כי תזריע הכוונה על האדם שקובר את אהבה עצמית באדמה על מנת שיצמח מזה בחינת זכר, זאת אומרת שיזכה לרצון להשפיע, נמצא לפי"ז תיכף משהתחיל בעבודה שיגיע להשיג רצון להשפיע, שזה נקרא אשה כי תזריע, תיכף מתחילת עבודת בכוון זה מתחלת כבר להגיד הלואי שאני אלד זכר, היינו שהגם שצריכים לעבור תהליך של למאוס באהבה עצמית ולהרגיש את שיעור הרע שנמצא בתוך האהבה עצמית, זאת אומרת שלא מספיק בזה שמחליט שלא ללכת על המסלול שהוא רגיל בו, והוא רוצה לשנות ולצאת מהרגילות, אבל צריך להיות מגולה לפניו את שיעור ההזקות מה שהאהבה עצמית גורם לו, כי רק בזה שהוא רואה מה שמפסיד אז הוא יכול להיות בטוח שלא יתחרט באמצע.
וזה דומה בערך הדין שנוהג בגר שבא להתגיר (יבמות מז, א) וז"ל: ת"ר גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורים באין עליהם, (ופרש"י סחופים: שפלים וכפויין כמו סחופי כסא כפיית הכלי) אם אומר יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד וכו', וסמ"ג כתב הטעם הוא כדי שלא יאמר לאחר מכאן אילו הייתי יודע לא הייתי מתגייר (יורה דעה סימן רסח).
כי זה שרוצה לצאת מאהבה עצמית ולהתחיל בעבודה דלהשפיע, דומה שעוזב את כל המצבים שבו היה חי בהם, ועכשיו הוא מניח ועוזב את הכל ונכנס לתחום שאף פעם לא היה נמצא שם, ומשום זה הוא צריך לעבור בחינת עיבור וירחי לידה עד שיהיה לו היכולת לקנות תכונות חדשות, שזה זרה לרוחו ממה שקבל מיום הולדו עד עכשיו, שכל מה שקבל מהסביבה שעמהם היה מתגדל והם חינכו אותו עם דעותיהם ומחשבותיהם, היה הכל על בסיס של אהבה עצמית ותמיד היה חושב לקבל שליטה על אחרים, ובמקום שהיה נדמה לו ששם הוא ימצא מקום לשליטתו היה מבין שכדאי לתת יגיעה, היות שזה מביא הנאה להרצון לקבל, והרבים היו מסייעים לו שזה נקרא שהוא קבל כח להשאיפות שלו מכח הרבים, היינו שהוא היה רואה שכולם הולכים על דרך הזה, וממילא הגוף היה יודע שכדאי לתת יגעה כדי לרכוש מקום שליטה או כבוד או כסף הכל היה מכוון על קו אחד הנקרא רצון למלאות את הכלי שלו, שהוא נקרא אהבה עצמית.
משא"כ עכשיו שבא להתגייר, היינו לצאת מאהבה עצמית, נמצא שבמקום שהיה חושב איך לשלוט על אחרים אומרים לו שהוא צריך עכשיו לעשות את כל המאמצים שיש בידו איך לשלוט על עצמו, ועל אחרים אסור לשלוט, ובמקום שכל יום עשה חשבון כמה שהרויח באותו יום שיכניס את זה בתיק של אהבה עצמית, אומרים לו שעכשיו הוא צריך לעשות חשבון נפש בכל יום כמה הוא הרויח רווחים שיכול להכניס אותם בתיק של אהבה הזולת.
ולפי"ז יש לפרש מה שאומרים לגר הבא להתגייר, שהרמז בזה הוא שאדם שהיה עד עכשיו כמו גוי, ע"ד שכתוב ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם, וכו' היינו כידוע מ"ש הזה"ק כי כל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו, שפירושו שיש בכל אדם התכללות מע' אומות שהם כנגד ז' מדות, שכל אחת כלול מעשר לכן הם נקראים שבעים אומות, ובחינת ישראל שבו הוא בגלות תחת שליטת הגויים, לכן כשהאדם בא לקבל עליו מלכות שמים ולצאת מהגלות, שהוא נכנע מפניהם ועד עכשיו הוא היה שומע בקולם, היינו מה שהם דורשים ממנו הוא היה מוכרח למלאות את רצונם, והיה חושב שכך צריך להיות, אבל נתעורר בו הנקודה שבלב, ובא עכשיו לעבוד עבור הקב"ה, אומרים לו עד עכשיו הגויים לא היו משפלים את בחינת ישראל שבך, נמצא שעוד לא היה לך התנגדות מצד הגוף שלך, אבל עתה בו בעת שאתה רוצה להיות ישראל, ובזמן הזה היינו שעוד לא הגיע לצאת משליטתם, אז הם יבזו את הישראל שבך, כי הגוף לא יתן לך לעבוד בעמ"נ להשפיע, לכן חשוב קודם אם אתה רוצה לקבל עליך עבודה גדולה, אבל אח"כ גם אומות העולם נכנעים היינו הגוף.
אולם מטרם גמר עבודתו הוא מוכרח לעבור ירחי לידה, ומשום זה אין מודיעים לאדם את המשמעות האמיתי של בטול אהבה עצמית, אלא זה הוא מוכרח לקבל הידיעות האלו לאט לאט, שזה נקרא ירחי לידה, זאת אומרת הגם שאומרים אשה כי תזריע וילדה זכר, אבל האמת הוא כדברי ר' אחא שלא כמו שאנשים חושבים שתיכף שמזריעים, היינו תיכף כשמחליט לקבור את הרצון לקבל אז תיכף וילדה זכר, אלא בהריון תליא מילתא פירוש שהגם שהוא הסכים לקבור את הרצון לקבל, אבל עוד לא יודע אפילו מהו הפירוש אמיתי של בטול אהבה עצמית, אלא שענין ידיעה אמיתית של טובו של הרצון לקבל אין האדם יכול להרגיש בפעם אחד, מטעם שענין הרצון לקבל צריכים להכשיר ולהכין שיהא כח בידו לוותר על תענוג אמיתי שהוא תענוג נצחי, אם אין לו תרגילים שהיה מרגיל את עצמו בכל פעם באהבה עצמית יותר גדולה, היינו בזמן שהאדם מתחיל להכנס בעבודה דלהשפיע, אז מן השמים נותנים לו כל פעם יותר תענוג, אפילו בדברים גשמיים בכדי שירגיל את עצמו לוותורים לתענוגים שלא לקבל אותם אלא בעמ"נ להשפיע.
ובהאמור מובן לנו משאחז"ל שרשעים נדמה להם היצה"ר כחוט השערה ולצדיקים להר גבוה, ושאלנו וכי יש הבדל במציאות אלא כנ"ל, היות שרוצים להכין את האדם שיהיה לו היכולת לקבל את התענוגים הנצחיים בעמ"נ להשפיע, ומשום זה נותנים לו כל פעם יותר תענוג בכל דבר כדי שזה יהיה בבחינת תרגילים, איך ללמוד שיהיה באופן שהוא משתמש בכלי קבלה שלו, הנקרא רצון לקבל ומ"מ יהיה לו היכולת לקבל אותו בעל מנת להשפיע, אחרת הוא מוותר על תענוג גדול כזה.
נמצא לפי"ז שהוא מוכרח לעבור תשעה ירחי לידה, שעי"ז הוא קונה כל פעם כח הנקרא רצון להשפיע, שאם הוא רואה שיש איזה דבר שמפריע להרצון דלהשפיע, יש בכוחו לדחות את הדבר, ואז נקרא וילדה זכר היינו לאחר שכבר עבר עליו את התהליך של ירחי לידה, ולא באמצע עבודה היינו שתיכף שנכנס בעבודה תיכף הוא רוצה לראות את כח השפעה שהשיג, אחרת הוא ברוגז וטוען הלא כבר התחלתי בעבודת הזריעה ואיפוא הפירות מה שאני צריך להשיג, ע"ז מתרץ ר' יוסי שהאשה תיכף משנתעברה עד יום שיולדת אין מלה בפיה אלא הולד שלה אם יהיה זכר, שהתירוץ הוא הגם שעוד לא ילדה אבל אין לה סבלנות לחכות אלא תיכף רוצה ללדת.