זהר

טז) א"ר שמעון, על דא, שמיא וחיליהון במה אתבריאו, דכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' וכתיב מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, על השמים איהו לסלקא בשמא. בגין דברא נהורא לנהוריה, ואתלבש דא בדא וסליק בשמא עלאה. ועל דא בראשית ברא אלהים. דא אלהים עלאה, דהא מה לא הוי הכי ולא אתבני.

פירוש הסולם

טז) א"ר שמעון וכו': אר"ש, על כן השמים וצבאם נבראו במ"ה שהוא המלכות. כי כתוב, ​כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו'. ומקודם לכן כתוב, מ"ה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. הרי השמים נבראו בשם מ"ה, שהוא המלכות והכתוב, על השמים, המורה על הבינה הנקראת מ"י, שהוא מעל ז"א. הנקרא שמים, הפירוש הוא, שעולה בשם אלקים. פירוש. מ"ה, שהוא מלכות, עולה ונכלל בבינה הנקראת אלקים, אחר שברא אור לאורו, דהיינו אחר שברא אור חסדים ללבוש יקר אל אור החכמה שבשם מ"י (כנ"ל אות י"ד) שאז נתלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלקים. שהוא שם הבינה. שהמלכות נכללת בה. וע"כ, ​בראשית ברא אלקים. היינו אלקים העליון, שהוא בינה, ולא מלכות. כי מ"ה, שהוא מלכות, אינו כך ולא נבנה בסוד מ"י אל"ה, שאמרנו.
פירוש, כיון דעלמא תתאה, מ"ה ממשיך המוחין בשמא אלהים בעלמא עילאה, ע"כ היתה היכולת שיבראו שמים וחיליהון ע"י מ"ה, כי אין תולדות בלי מוחין עילאין הנ"ל, שהם מוחין דחיה. וזה אמרו, ועל דא משום שגם עלמא תתאה מ"ה, אתקיים בשמא אלהים מעלמא עילאה, שמיא וחיליהון במ"ה אתבריאו היה כח למ"ה לאפיק תולדות אלו שמיא וחיליהון.
ולכן אומר הכתוב, אשר תנה הודך על השמים, להשמיענו, שהמוחין נמשכים משם אלהים דישסו"ת ע"י השיתוף דמ"י באל"ה שהן ממעל השמים שהם ז"א. וז"ש על השמים איהו לסלקא בשמא, שההוד שהוא המוחין, הוא על השמים מעל לז"א, שהוא ישסו"ת, שבו סליק בשמא אלהים, שהוא ​מ"י ברא אל"ה. כנ"ל. אבל בשמים עצמו, שהם ז"א אין שם מ"י רק מ"ה. כנ"ל.
והנה אחר שנמשכה קומת החכמה מחמת הנקודה דחזר ונפיק מגו מחשבה, חזר ועשה זווג דו"ק להמשכת אור חסדים, ואתלבש אור חכמה באור חסדים, ואז מ"י נהיר באל"ה. כנ"ל. וז"ש בגין דברא נהורא לנהוריה דהיינו אור חסדים אל אור החכמה ואתלבש דא בדא וסליק בשמא עילאה ונתלבש אור החכמה באור החסדים, וע"כ הגיעו המוחין ממ"י לאל"ה, ואתחברו אתוון אלו באלו וסליק בשמא אלהים. כנ"ל. והוא בשמא עילאה, דהיינו מעל השמים, מישסו"ת שבהם מ"י, אבל לא בשמים שהוא מ"ה.
וז"ש, מ"ה לא הוי הכי ולא אתבני, כי מ"י שהיא בינה, אשר מעת צמצום א' לא היה בה שום צמצום כלל, כי הצמצום לא היה שם אלא על הנקודה האמצעית לבדה, שהיא המלכות, שנצטמצמה שלא לקבל בה אור, ונתתקנה בסוד הזווג דהכאה להעלות או"ח, אבל ט"ס הראשונות היו נקיות מכל צמצום, והיו ראויות לקבל אור החכמה, אלא רק בצמצם הב', כדי להמתיק המלכות במדת הרחמים, סליק המלכות לאבא, ואבא אתתקן בה כעין דכר ונוקבא, וקבלה המלכות מקום בינה, והנקודה שהיא מלכות סליק למהוי מחשבה, בינה, ומאז נצטמצמה גם הבינה ונתתקנה במסך שלא לקבל אור החכמה בתוכה, כדי לקבל הזווג דהכאה ולהעלות או"ח, כנ"ל. הרי שהבינה ממקורה ראויה לקבל חכמה בלי שום צמצום, ומה שקבלה בתוכה הצמצום והמסך, לא היה אלא להמתיק המלכות. ולפיכך ע"י העלאת מ"ן מתחתונים, נמשך אור חדש מע"ב ס"ג דא"ק, המוריד בחזרה את הנקודה ממקום בינה למקומה, למלכות, כמו שהיה בצמצום א', ונפק הנקודה ממחשבה. שע"י זה נטהרת הבינה מכל צמצום וחוזרת ומקבלת אור חכמה כמ"ש לעיל. ואחר שקומת החכמה מתלבשת בחסדים מאירה מ"י באל"ה ומתגלה שם אלהים. והנה כל הבנין הזה דשמא אלהים לא יתכן כלל במ"ה, כי המ"ה היא קצה השמים לתתא, דהיינו המלכות עצמה, שעליה היה הצמצום ממקורה גם בצמצום א' ואינה ראויה לקבל בתוכה שום הארת חכמה, וז"ש מ"ה לא הוי הכי ולא אתבני, כי רק במ"י שייך כל הבנין של שם אלהים, ע"י דחזר ונפיק מגו מחשבה, ולא במ"ה.