זהר

טז) ברוך דצלותא, ב"נ כורע ביה בברכוי, וגחין רישא באתה, בגין דאתה אקרי ראש. וע"ד כהן נטיל בראש, ואיהו ראש תדיר. ובג"כ כריעה בברוך. וגחינו דרישא באתה. וכהן בכל אתר דאקרי אתה, גחין בצלותא. מלך בתר דגחין, תו לא זקיף, מ"ט. קב"ה אמר לה לסיהרא, זילי אזעירי גרמיך, ותו לא זקפא. ובג"ד, ברכתא דב"נ בריך לקב"ה, אתער לארקא ברכאן מלעילא לעלמין כלהו, כמה דאתמר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין, ובעלמא דאתי.

פירוש הסולם

טז) ברוך דצלותא ב"נ וכו': במלה ברוך שבברכת התפלה, דשמונה עשרה, אדם כורע בו בברכיו, וכופף ראשו באתה, משום שאתה נקרא ראש. וע"כ כהן נוטל חלק בראש (​יומא י"ד.) והוא ראש תמיד, ומשום זה הכריעה היא בברוך, וכפיפת הראש היא באתה. והכהן, בכל מקום שקורא אתה, הוא משתחוה בתפלה. והמלך אחר שכופף ראשו בתחילת תפלת שמונה עשרה, אינו זוקף עוד עד שמסיים התפלה. (​ברכות ל"ד:) מהו הטעם. הוא משום שהקב"ה אמר אל הלבנה, לכי ומעטי את עצמך, ועוד לא נזדקפה הלבנה, שהיא המלכות, ממיעוט הזה. והמלך הוא בבחינת מלכות, ע"כ כופף ראשו ואינו מזדקף. ומשום זה, הברכה שאדם מברך להקב"ה מתעורר להריק ברכות מלמעלה לכל העולמות, כמו שלמדנו. אשרי הם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא. (וע"י במה"ס אות כ"ד).