זהר

טז) רבי חייא פתח, עדות ביהוסף שמו וגו'. הא אוקמוה, דאוליף שבעין פתקין, ולשון הקדש יתיר. הה"ד, שפת לא ידעתי אשמע. אבל מאי עדות. ת"ח, בשעתא דאתתיה דפוטיפר הות אחידא ביה לההיא מלה, הוה יוסף עביד גרמיה כמאן דלא ידע לישנא דילה, וכן בכל יומא עד ההיא שעתא בתרייתא, דכתיב ותתפשהו בבגדו. מאי ותתפשהו. אלא בגין דעביד גרמיה כמאן דלא ידע לישנא. ורוח הקדש צווח לקבליה, לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה. מאי קמ"ל. אלא כל מאן דנטיר גרמיה מהאי, אתקשר בה בשכינתא, ואחיד בההוא עדות. ומאי הוא. ה' דאתוסף ביה. דכתיב, עדות ביהוסף שמו. אוף הכא י' אתוסף בפנחס, על דקני בהאי.

פירוש הסולם

טז) רבי חייא פתח וכו': רח"פ, עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע וגו'. הרי למדנו, שהמלאך למדהו ע' לשון, כמו שידע פרעה, ובלשון הקודש היה גדול יותר מפרעה, שפרעה לא היה יודע לשון הקדש (סוטה לו:) ז"ש, שפת לא ידעתי אשמע. שלמדהו שפות, שלא שמע אותן מקודם. אבל לפי זה, מהו עדות. ומשיב, בוא וראה, בשעה שאשת פוטיפר אחזתו לאותו הדבר, עשה עצמו יוסף כמי שאינו יודע השפה שלה, וכן בכל יום, עד שעה ההיא האחרונה, שכתוב, ותתפשהו בבגדו. מהו ותתפשהו. אלא משום שעד אז, עשה עצמו כמי שאינו יודע הלשון, ואז, הכירה בו, שהוא יודע הלשון, כלומר שמבין כונתה. וזהו ותתפשהו, שתפשה הרמאות שלו. בבגדו, הוא לשון בגידה ורמאות. ורוח הקדש, שהוא המלכות, צווח כנגדו, לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה. שואל, מהו משמיענו. ומשיב, שמשמיענו, אלא כל מי ששומר עצמו מזה, כמו יוסף, הוא מתקשר בהשכינה, ואחוז בעדות הזו, שהיא המלכות. ומה היא, היא הה' שנתוספה בו, שכתוב עדות ביהוסף שמו וגו'. אף כאן י' נתוספה בפינחס על שקנא בזה. במעשה זמרי, שהי' רומזת על המלכות.