זהר

טז) וכדין נציצו דאת י׳, בטש לגו נציצו דאת ק׳ ונפקא נציצו דאת ק׳, ובטש לגו נציצו דאת ר׳, ונפקי נצוצין כלהו, ומתחברין לגו נציצו דאת א׳, דקיימא. וקלא הוא נפיק, ובטש בכל אינון נציצין דאתוון כחדא, נציצו דאת ו' ביו״ד, נציצו דיו״ד בק׳, נציצי דק׳ בר׳, נציצו דר׳ בא׳. ומתחברן גליפין דנציצין, ונפקי לבתר. ובתר דמתחברין בניצוציהון, נפיק קלא מביניהון, ומתחברן ברזא דא ויקרא אל משה. ומשה הוה מסתכל כל אינון יומין דלא עאל.

פירוש הסולם

טז) וכדין נציצו דאת וכו׳: ואז ההתנוצצות של אות י׳ מכה בהתנוצצות של אות ק׳. ויוצאת התנוצצות של אות ק׳ ומכה להתנוצצות של אות ר׳. ויוצאות כל אלו התנוצציות ומתחברות תוך ההתנוצצות של אות א׳ העומדת, שהיא מלכות המקבלת כל מה שביקר שהן חג״ת, וקול יוצא ומכה בכל אלו התנוצצויות האותיות יחד, כדי לצרפן יחד לסוד קריאה, התנוצצות דאות ו׳ בי׳ והתנוצצות הי׳ בק׳ התנוצצות הק׳ בר׳, והתנוצצות הר׳ בא׳, ומתחברות חקיקות התנוצציות של האותיות ואח"כ יוצאות לפעולתן, כי לאחר שההתנוצציות מתחברות, יוצא קול מביניהן, ומתחברות בסוד הזה של ויקרא אל משה. ומשה היה מסתכל כל אלו הימים שלא נכנס לאהל מועד, שהוא המלכות.
פירוש. אחר שהגיעה התנוצצות אות הו׳ שה״ס קו האמצעי מבחינת אמא, ויחד ב׳ הקוין ימין ושמאל דאותיות, שהן י׳ ק׳ אז נפתחו ב׳ אותיות ק״ר מסתימתן, ולא לבד, שלא הפריעו עוד האורות מאות י׳ וא׳ (כנ״ל אות י״ג) אלא עוד, שהשפיעו אורותיהן לי׳ וא׳, וכולן האירו יחד בסוד הצירוף של ויקרא, אשר הו׳ השפיעה לי׳ והי׳ לק׳ והק׳ לר׳ והר׳ לא׳. וכיון שנפתחו כל האורות המתנוצצים על ד׳ אותיות אלו, וד׳ המרכבות של צד ימין דמלכות, שה״ס מיכאל, קבלו הארתן, תכף היה יכול משה לבוא אל אוהל מועד. ונבחן פתיחת האורות של ד׳ אותיות יקר״א, לבחינת קריאה והזמנה אל משה שיבא לאוהל מועד. (כמ״ש לעיל באות יוד עש"ה) וז״ש, ומשה הוה מסתכל כל אינון יומין דלא עאל, דהיינו שהיה מסתכל בההפרש, שמקודם שהשפיעה הו', היתה שליטה להדינים שבאותיות ק״ר וכיסו כל האורות שבי׳ וא׳, ואין צריך לומר, הארתן עצמן של אותיות ק״ר. אשר ע״כ לא היה יכול משה לבא אל אוהל מועד, ועתה אחר שהאירה הו׳ שה״ס קו האמצעי, שנפתחו כל ד׳ האורות שבאותיות יקר״א, כבר יכול לבא לאוהל מועד, שמתוך הסתכלות בהבחן הזה, הבין משם את הקריאה וההזמנה שיבא אל אוהל מועד.