זהר

טו) מאן הוא נחשא, דפרח באוירא, ואזיל בפרודא, ובין כך ובין כך, אית נייחא לחד נמלה, דשכיב בין שנוי. שרי בחבורא וסיים בפרודא. ומאי איהו נשרא, דקא מקננא, באילן דלא הוה. בנוי דאתגזלו, ולאו מן בריין. דאתבריאו באתר דלא אתבריאו. כד סלקין נחתין, כד נחתין סלקין. תרין דאינון חד, וחד דאינון תלתא. מהו עולימתא שפירתא, ולית לה עיינין, וגופא טמירתא ואתגליא, איהי נפקת בצפרא, ואתכסיאת ביממא. אתקשטת בקשוטין דלא הוו.

פירוש הסולם

טו) מאן הוא נחשא וכו': שהיה שואל אותי מי הוא נחש הפורח באויר והולך בפירוד, ובין כך ובין כך יש מנוחה לנמלה אחת השוכבת בין שניו. מתחיל בחבור, ומסיים בפירוד. ומי הוא, נשר המקנן באילן שלא היה. בניו שנגזלו אינם מן הבריות, כי נבראו במקום שלא נבראו. כשעולים יורדים, וכשיורדים עולים. שנים שהם אחד ואחד שהם שלשה. מהו עלמה יפה שאין לה עינים, והגוף נסתר ונגלה, היא יוצאת בבקר ומתכסית ביום. מתקשטת בקישוטין שלא היו.
פנימיות הדברים. המוחין דשמאל המתגלים ע"י יציאת י' מאויר בסוד נקודת השורק (כנ"ל בראשית א' דף ט"ו ד"ה ההוא ע"ש) מכונים שפורחים באויר (עי' בראשית א' דף מ"ה ד"ה כד) ואז המלכות בלי זווג עם ז"א. ואז יש יניקה לס"א, כל עוד היותם בלי ימין, והנחש יונק מהקדושה, וז"ש, נחשא דפרח באוירא. וכשבא קו האמצעי וע"י המסך דנקודת החירק, ממעט את השמאל שלא יאיר ממעלה למטה אלא ממטה למעלה לבד, שעי"ז מחברו עם הימין, (כנ"ל בראשית א' דף ס' ד"ה מחלוקת) אז נפרד הנחש מן הקדושה, כי אין לו עוד מה לינק. וז"ש ואזיל בפרודא.
והדינים האלו דמסך דחירק, הדוחים את הנחש מלינק מקו שמאל, הם מדינים דצמצום ב', שבאו מכח עלית המסך לבינה. ונאחז הנחש בדינים אלו. והארם שבין שיני הנחש שבו ממית בני אדם הוא מדינים דצמצום א', שהם ממלכות לבד. והארס הזה מכונה נמלה. וז"ש, ובין כך ובין כך, אית נייחא לחד נמלה דשכיב בין שנוי. כי בעת שיש כח לנחש להתאחז בדינים דצמצום ב', העולים עד הבינה, הוא עוזב את הדינים דצמצום א' שאינם אלא במלכות. וע"כ יש מנוחה לאותה הנמלה ששוכבת בין שיניו, שהיא מדינים דצמצום א'.
וכשהמלכות היא בזווג עם ז"א ומאיר בה קו השמאל. אם הנחש מתקרב אז לינק מהשמאל, תכף נפרד הזווג ואין לו מה לינק. וז"ש שרי בחבורא, שמתחל לינק מחבור ז"א עם הנוקבא, וסיים בפרודא, שתיכף נפרד הזווג.
ונודע שהבינה הנקראת נשר, אין בה שום דין כלל, אלא שהוא רחמני על בניו, שהם זו"ן, ומקבלת אליה את הדינים של המלכות, שמתמעטת עי"ז לו"ק, כדי להשפיע מוחין לזו"ן. כי לעת גדלות חוזרים ויורדים הדינים מן הבינה למקומם למלכות והבינה חוזרת לג"ר ומשפעת מוחין לזו"ן. (כנ"ל בראשית א' ד"ה וכבר ע"ש).
וז"ס, נשרא דקא מקננא באילן דלא הוה, המוחין דו"ק מכונים אילן, שהנשר שהוא בינה מקנן שם מחמת שקיבלה הדינים של המלכות, אבל אילן הזה הוא כמו שלא היה. כי אח"כ לעת גדלות יורדים הדינים מבינה, ונגלה הדבר למפרע שלא היה שום דין בבינה.
והנה כשישראל בגלות, נגזלו הבנים, שהם זו"ן מן האם, שהיא בינה, כלומר שהס"א יונקת מדינים שבזו"ן. אמנם הדינים ההם באים מן הבינה מעת שהיא בקטנות מחמת עלית המלכות אליה, וכיון שהדינים דבינה הם באילן דלא הוו, מכ"ש הדינים שבזו"ן המקובלים ממנה. שהם כלא היו. ואלו הדינים הנמשכים מן הבינה מכונים ברא, או בריאה (כנ"ל בראשית א' דף י' ד"ה בהאי).
וז"ש, בנוי דאתגזלו, שהס"א יונקת מן הדינים שבהם, שבכח זה גוזלים את השפע, בעת הגלות, ולאו מן בריין ואינם מן הבריות, כלומר, שאין בהם הדינים דבריאה, משום, דאתבריאו באתר דלא אתבריאו כי מה שנבראו בדינים דבינה, בסוד ​בראשית ברא, (כמ"ש שם) הוא במקום שלא נבראו, כלומר שהמקום עצמו שהיא בינה אינה בחינת בריאה, כי הדינים שבה הם באילן דלא הוה, מכ"ש זו"ן המקבלים ממנה. ונמצא כל אחיזת הס"א בזו"ן בזמן הגלות הוא שלא בצדק.
ונודע, כשקו אמצעי מכריע בין ימין ושמאל, מתקן את השמאל שיאיר רק ממטה למעלה, והימין ממעלה למטה, (כנ"ל ב"א דף ס' ד"ה מחלוקת) וז"ש כד סלקין נחתין, שהארות הימין שמקודם לכן היו מאירים בעליה ממטה למעלה, שהיו בבחינת ו"ק, מאירים עתה בירידה ממעלה למטה. וכד נחתין סלקין, והארות השמאל שהיו מאירים מקודם לכן ממעלה למטה בירידה, מאירים עתה בדרך עליה ממטה למעלה. תרין דאינון חד, שעי"ז נעשו ב' הקוים ימין ושמאל לאחד. וחד דאינון תלתא, שקו האמצעי שהוא אחד, יורש כל ג' הקוין ונעשה שלשה. ומ"ש הסבא להלן (באות קט"ז) ודא הוא חד דאינון תרין, אמר זה בדרך אגב, כמו שאומר כאן (באות י"ז) השתא תרין אינון תלת ותלת אינון כחד. שהוא בדרך אגב.
והנה המלכות אחר שנתמעטה וירדה לבחינת מחזה ולמטה דז"א, אין לה עוד חכמה מעצמה, וז"ש עולימתא שפירתא ולית לה עיינין. כי החכמה נקראת עינים. והחכמה שיש לה היא מקבלת מז"א וגופא טמירתא ואתגליא, שפעם היא מכוסה מהארת חכמה, ופעם מגולה בה החכמה. ומפרש איהי נפקת בצפרא, שיוצאת להאיר בחכמה בזווג דקדרותא דצפרא, ואתכסיאת ביממא, ביום היא בשליטת ז"א, והחכמה מתכסה בה, כמו בז"א. אתקשטת בקשוטין דלא הוה, שהקישוטין נמשכים לה מדינים וקטנות דבינה, (כנ"ל בהקסה"ז דף כ' ד"ה וזה אמרו) וכיון שהדינים דבינה הם באילן דלא הוה, כנ"ל, הרי גם הקישוטים ההם בבחינת דלא הוו.