תוכן

טו. והדברים כאן מוקשים מאוד, כמו בכל המקומות שבזוהר שדבריהם עמוקים מני ים, לב חכמים אין חקר.
דמתחילה קשה, הא כל תפילתנו הוא מאוצר מתנת חנם חנני, ואמרו חז"ל שהאוצר הוא מוכן רק לנשמות היותר גדולות שבעולם. ועוד יותר מזה קשה מאוד עיקר תירוצם, שתרצו דבמתנת חנם יש בושה, ועל כן הכין להם עולם הזה של יגיעה ועבודה, כדי שלעולם הבא יקבלו טרחתם חלף עבודתם, ואז אין להם בושה, מפני שנוטלים את שלהם כמה שהרויחו. וזה מתמיה מאוד, דומה לאחד שאומר לחבירו, עבוד בעדי רגע אחת, וחלף זה אתן לך כל תענוגי עולם ושכיות החמדה כל ימי חייך, דאין לך מתנת חנם גדולה כזו, משום דהשכר אין לו השתוות וערך של כלום עם העבודה, דהעבודה הוא בעולם עובר ואינה, והשכר הוא בנצחיות לעולמי עולמים, ואיזה ערך יוכל להיות בכמות עולם עובר נגד כמות עולם הנצחי. ואין צריך לומר באיכות היגיעה ואיכות השכר שאין להם שום השתוות, כמ"ש ז"ל (סוף עוקצין) "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, כמו שכתוב (משלי ח, כא) 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא', אל תקרי יש אלא ש"י". ואין לתרץ ולומר שמעט הקב"ה נותן בעד הטרחה והשאר נותן באמת במתנת חנם, דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, דעדיין יש בחינת פגם של בושה בשאר המתנה.