תוכן

ביאור הכתוב ויהיו שניהם ערומים וכו' / ב' הבירורים, א' טוב ורע, ב' אמת ושקר / אדם הראשון מצד היצירה, הספיק לו בירורי אמת ושקר / מצות עשה ומצות לא תעשה שהי' לו בגן עדן / ביאור מה שהוסיפה באיסור נגיעה בעץ הדעת / ביאור על מ"ש בלשון פן תמותון, כמסתפק
טו. ובהאמור, זכינו להבין המשך הפסוקים, בחטאו של עץ הדעת טוב ורע, אשר עומק רום להם, וחז"ל שגילו בהם טפח, עוד כסו בדבריהם עשרה טפחים.
והנה בהקדם הענין כתיב (בראשית ב, כה), "ויהיו האדם ואשתו שניהם ערומים ולא יתבוששו". ודע, שענין לבוש, הוא ענין כלי חיצון, כמו שכתוב בעץ חיים שער דרושי אבי"ע, ע"ש. ועל כן מקדים לנו הכתוב, להורות סיבת חטאו של עץ הדעת, על דרך שאמרו ז"ל (תנחומא וישב ד), בהפסוק (תהלים סו, א) "נורא עלילה על בני אדם", אשר בעלילה באת עליו. כלומר, שהיה מוכן לו חטאו מכל מראש. וזה שיעור הכתוב, שהיו האדם ואשתו מצד היצירה, בלי כלי חיצון, רק בבחינת כלים פנימים, הנמשכים ממערכת הקדושה כנ"ל, ועל כן "ולא יתבוששו", כלומר, שלא הרגישו בחסרונם, כי הבושה הוא ענין הרגשת חסרון. ונודע, שהרגשת החסרון, הוא סבה ראשונה למלאות החסרון, בדומה להמרגיש בחליו, מוכן הוא לקבל רפואה, אבל האינו מרגיש כי חולה הוא, נמצא נמנע בודאי מכל רפואה. אכן תפקיד הזה מוטל הוא על כלי חיצונה, שבהיותה בבנין הגוף, והיא ריקנית מאור, מסבת שבאה מחלל הפנוי, נמצאת מולידה בו הרגש הריקנות והחסרון, ומתבייש מזה, ועל כן מוכרח שיחזור למלאות החסרון, ולהמשיך האור מקיף החסר לו, שהוא עומד למלאות את כלי הזו. וזהו הוראת הכתוב, "ויהי' האדם ואשתו שניהם ערומים", מכלי חיצון, ולפיכך "ולא יתבוששו", שלא הרגישו חסרונם, ונמצאים משוללים מהמטרה שעליה נבראו.
אמנם צריך להבין מאד, רוממות זה האדם יציר כפיו של הקב"ה, ואשתו שהקב"ה חלק לה עוד בינה יתירה הימנו, כאמרם ז"ל (נדה מה, ב) בהבנת הכתוב (בראשית ב, כב) "ויבן ה' את הצלע", ואיככה נכשלו ונעשו ככסילים, לא ידעו להזהר מערמת הנחש. גם לאידך גיסא, זה הנחש, שהמקרא מעיד עליו (בראשית ג, א), שהיה ערום מכל חית השדה, איך הוציא משפתיו כסילות וריקות כזו, שבאם יאכלו לפרי העץ הדעת, אז יתהוה מהם אלקים. ואיך כסילות זה מצאה קן בלבבם. ועוד, כי להלן (בראשית ג, ו) נאמר, שלא מפני התאוה להעשות אלקים אכלה מעץ הדעת, אלא בפשיטות, "כי טוב העץ למאכל וכו'", שהוא לכאורה תאוה בהמית.