זהר

טו) וכלא בדינא אתא. כמה דאיהו דן, הכי אתדן. בגין דאיוב מקריבי עיטא דפרעה הוה, וכד קם פרעה עלייהו דישראל, בעא לקטלא לון. אמר ליה לא, אלא טול ממונהון ושלוט על גופיהון, בפולחנא קשיא, ולא תקטול לון. אמר ליה קודשא בריך הוא, חייך, בההוא דינא ממש, תהא דאין, מה כתיב, אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו וגו'. במה דאיהו דן, הכי אתדן. ואע"ג דבכל שאר הוה דחיל לקודשא בריך הוא.

פירוש הסולם

טו) וכלא בדינא אתא וכו': והכל הוא בדין. כמו שהוא, דהיינו איוב, דן, כן הוא נידון. כי איוב מיועצי פרעה היה, וכשקם פרעה על ישראל היה רוצה להרג אותם. אמר לו, איוב, לא, אלא קח את כספם, ומשול על הגופים שלהם בעבודה קשה, ולא תהרגם. אמר לו הקב"ה, חייך, באותו דין ממש שחרצת על ישראל תהיה נידון. מה כתוב, אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו וגו'. במה שהוא דן את ישראל כך נידון בעצמו, ואע"פ, שבכל שאר הדברים, היה מתירא מפני הקב"ה. כמ"ש עליו, וירא אלקים, לא ניצל מן הדין.