תוכן

טו) ואמר ועשית חג שבועות לה' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן, ולא אמר נדבת לבך, עם היות כי הנדבה היא מצד הלב, אלא לרמוז, שצריך האדם להרגיל עצמו כל כך במעשה הצדקה, עד שהיד בעצמה תהא מורגלת בה. וכמ"ש הלל בשמחת בית השואבה אם אני כאן הכל כאן, כי הלל היה זקן מאד, ואני פטור מן הראייה, אעפ"כ אני מצער עצמי כדי שיבואו כל ישראל, וישאו ק"ו ממני, ומה הלל הזקן שהוא פטור ממצוה זו, מצער עצמו, מכ"ש מי שיוכל לעלות וז"ש הכל כאן. ואם אין אני כאן, ילפי מקלקלתא וילמדו ממני, ולא יאמרו שאני פטור, אלא שאין מצוה בעלייה ולא ילמדו משאר חכמים העולים, דלא ילפי מתקנתא. וכי תימא האיך אני יכול לעלות, אחר שאני זקן בן ק"ך שנה, לז"א למקום שאני רוצה, רגלי מוליכות אותי, שהם מורגלים לעשות רצון קונם, כענין וישא יעקב רגליו, ברצונו הטוב נעשה קל ללכת.