זהר

טו) והמשכילים יזהירו, אתוון ונקודי. כזהר, נגונא דטעמי, הרקיע, אתפשטותא דנגונא, כגון אינון דמתפשטי בפשיטו, ואזלו בנגונא. ומצדיקי הרבים, אינון פסוקי דטעמי, דפסקי במטלניהון, דבג"כ אשתמע מלה. יזהירו, אתוון ונקודי, ונהרין כחדא במטלנין ברזא דסתימו, במטלנותא באינון שבילין סתימין: מהאי אתפשט כלא. והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, אינון קיימין וסמכין דההוא אפריון. המשכילים, אינון קיימין וסמכין עלאין, דאינון מסתכלי בסכלתנו, בכל מה דאצטריך ההוא אפריון וסמכין דיליה. סתרא דא, כד"א אשרי משכיל אל דל. יזהירו, דאי לא יזהירו ולא נהרין, לא יכלין לעיינא ולאסתכלא בההוא אפריון בכל מה דאצטריך.

פירוש הסולם

טו) והמשכילים יזהירו אתוון ונקודי וכו' הרקיע אתפשטותא דנגונא וכו' ומצדיקי הרבים אינון פסוקי דטעמי וכו' אשתמע מלה: הכתוב והמשכילים יזהירו פירושו. אותיות ונקודות. המאירות. כזהר פירושו. ניגון הטעמים. הרקיע פירושו. התפשטות בקול הניגון. דהיינו כל אלו הטעמים שמתפשטים והולכים בהתפשטותו של הניגון. ומצדיקי הרבים הם טעמים מפסיקים, הפוסקים את מסעיהם של ניגוני הטעמים, שמשום זה נשמע היטב מובן המלה. פירוש, כי עכשיו מפרש הכתוב הזה אשר התחיל בו לעיל (באות ג') בתחילת המאמר. אשר לפי כל הענינים שנתבארו עד הנה מבואר הכתוב הזה על תכונתו. ואומר והמשכילים יזהירו, הם אתוון ונקודי כי והמשכילים הם אתוון דהיינו זו"ן, שכל זהרם וחיותם הם מהנקודות, שהן ישסו"ת, כנ"ל. ואומר כזהר נגונא דטעמי שזהרן של הנקודות שהן ישסו"ת, הוא ע"פ הזהר שמקבלים מהטעמים שהם או"א. והנה בניגון של הטעמים יש שני עיקרים כוללים, כי יש טעמים המורים קיום ונתינה או שמורים על שלילה והפסק נתינה. והנה הרקיע, אתפשטותא דנגונא, כגון אינון דמתפשטי בפשיטו ואזלו בנגונא, השם רקיע יורה על אותם הטעמים המורים התפשטות ונתינה, דהיינו שאומר המשפט בניגון של ניחותא, (כנ"ל בדבור הסמוך). דהיינו דאזלי בנגונא של התפשטות להמקבל, ומצדיקי הרבים אינון פסוקי דטעמי דפסקי במטלניהון והשם מצדיקי הרבים יורה על אותן נגינות של טעמים המורות שלילה והפסק השפע, שמפסיק התפשטות השפע אל המקבלים. דהיינו כהאומר בניגון של תמיהא, (כנ"ל בדבור הסמוך) ונמצא שאלו הטעמים פסקי למסעיהן של הנקודות ואותיות, כי מפסיקין להן שפען וחיותן, וע"כ יש בדרך כלל ב' בחינות של טעמים: הא' נקראת אתפשטותא דנגונא, שהוראתה נתינה והתפשטות השפע, ונקראת בשם זהר הרקיע. והב' נקראת פסוקי דטעמי, שהוראתן הפסק השפע ושלילה, ונק' בשם מצדיקי הרבים (הטעם מובא בתק"ח דף קח. וז"ל "מצדיקי הרבים ולא לכלא" ע"ש). ואומר. שגם אלו הפסוקי דטעמי מוכרחים כמו האתפשטותא דנגונא, כי ע"י הפסוקי דטעמי נשמעות המלות, כדמיון הפסיק והמקף שבטעמים, שנותנים אותם בין מלה למלה, שזולתם חיו המלות מעורבבות ולא היו מובנות. כמו שמפרש והולך.
יזהירו, אתוון ונקודי ונהרין כחדא במטלנין ברזא דסתימו, במטלנותא באינון שבילין סתימין: "יזהירו" היינו האותיות והנקודות המאירות כאחת בהמסעות בסוד הסתימה, בהמסע באותם שבילים הסתומים. אותיות הן זו"ן, נקודות, הן ישסו"ת. מסעות, פירושו דרכי התפשטות השפע. בסוד הסתימה, היינו ישסו"ת המכונה זהר סתום. שבילין סתימין, פירושו ג' הזריעות, חולם שורק חירק. ולהבין זה צריכים לזכור כל המתבאר עד הנה בהמאמר שלפנינו. כי נתבאר ג' בחינות של זהר: א) זהר רזא דבראשית שה"ס א"א ואו"א עלאין, שעליהן רומזת מלת בראשית, ונקראים טעמים. ב) זהר סתים וגניז, וה"ס אשר דנפק מבראשית, הנבחן לסוד ג' נקודות, שהן חולם שורק חירק, שפירושו ג' זריעות וסתומות. כי חולם ה"ס הבינה שיצאה מהראש דבינה דא"א לבחי' ו"ק בלי ראש, שה"ס אשר דנפק מבראשית, שלא נשאר בה רק מ"י, וג' אתוון אל"ה ירדו לזו"ן. ושורק ה"ס החזרתה את אותיות אל'"ה למדרגתה עם הזו"ן הדבוקים בהן, ושיבתה לחכמה, להראש דא"א, שמשגת שם סתימא מחוסר אור הסדים, מפאת היות א"א כולו חכמה. ואפילו החכמה לא תוכל לקבל ממנו, מטעם חוסר לבוש החסדים, וע"כ נבחנת הבינה שם בסוד אלהים טמירא וסתימא. וחירק הוא המיעוט של הבינה מכח הזו"ן הדבוקים על אתוון אל"ה שלה, להיותם פחותי ערך כלפי הבינה וממעטים אותה. ומחמת ג' הזריעות הללו, נבחנת הבינה הזו, דהיינו הישסו"ת, בשם זהר סתים. וכן נקראים משום זה נקודות. ג) הוא זהר דכליל כל אתוון וגוונין, שהוא קומת הזווג הנמשך מאו"א עלאין אל הבינה על המסך דנקודת החירק שלה, אשר אז נפיק קו"ל שה"ס הדעת, ונשלמים עמו ג' הנקודות בתכלית השלימות, כי ע"י קומת החסדים שיצאה על המסך דחירק נתלבש אור החכמה בהאי לבוש דנהיר, ויכולים עתה ישסו"ת לקבל האור מא"א, ואשתלים שמא דאלהים. ונבחן הדעת בשם קו"ל, כי מטרם שנעשה הזווג על נקודת החירק של הז"א, לא נשמעו המוחין, כלומר שלא היו נודעים לתחתונים, והיו גנוזין בחולם שורק חירק של בינה בבחינת זהר סתים, בסוד דעמיק וסתים בשמא, אמנם אחר שנעשה הזווג על הסתימא דחירק שה"ס מסך דזו"ן, ונגלה קומת חסדים, הנה אז נתלבשה החכמה בחסדים, ונגלו המוחין דג' הנקודות בשלימות, וזה נבחן דאשתמע הקול. וע"כ נק' הזו"ן בשם קו"ל, כי זולת המסך שלהם שנדבק באתוון אל"ה דבינה, היו נשארים כל המוחין דבינה בלחישו, שפירושו בלתי נודעים להעולמות. וע"כ נקרא זהר זה של הדעת בשם זהר דכליל כל אתוון וגוונין, כי אחר שהחכמה מתלבשת בקומת החסדים של הדעת, אז נעשה בה ד' גוונין, שהם חכמה בינה חסדים וגבורות, הת"ת מכונה חסדים להיותו בחינת האור דחסדים, והמלכות נקראת גבורות להיותה בחי' המסך. הרי שהקול שה"ס זו"ן ודעת, כליל כל גוונין, כי זולתו לא היו אלו ד' גוונין. וכן כליל כל אתוון כי בחינת זו"ן עצמו נקראת אותיות, ומתוך שהוא השלים ד' גוונין להבינה, הוא נוטל לתוך האותיות שלו כל אלו הד' גוונין חו"ב חו"ג, נמצא הזו"ן כליל כל אתוון וגוונין. והנה אחר כך הזו"ן יוצאים מהיכל הבינה ובאים למקומם עצמם. והנה נתבאר ג' בחינות זוהר, אשר זהר בראשית, ה"ס טעמים. וזהר סתים ה"ס נקודות. וזהר דכליל כל אתוון ה"ס אותיות.
וג' בחינות זהר הללו, ה"ס אהיה אשר אהיה, וה"ס חכמה בינה דעת, וה"ס ה' אלהינו ה', וה"ס ​בראשית ברא אלהים. כי א"א ואו"א עלאין הם זהר בראשית, והם הטעמים, שכל המוחין הן דחכמה והן דחסדים נמשכים מהם וה"ס: אהיה קדמאה. חכמה, הוי"ה קדמאה. והבינה, שה"ס ישסו"ת, ה"ס זהר סתים, וה"ס ברא, אשר, אלהינו, וג' הנקודות חולם שורק חירק והזו"ן, שהוא זהר הג' דכליל כל אתוון וגוונין, ה"ס אהיה בתראה, דעת, הוי"ה, בתראה, אלהים דבראשית ברא אלהים, כי על ידי זהר הג' אשתלים בהבינה השם אלהים. וכשהזו"ן יוצאים מהבינה ובאים למקומם עצמם או הם נקראים ​את השמים ואת הארץ, שה"ס אותיות.
ותדע שכל המוחין הנ"ל נכללים בהטעמים שהם זהר א דבראשית, שהם א"א ואו"א עלאין. כי הם המוציאים את הבינה לחוץ בסוד זהר סתים בג' הנקודות חולם שורק חירק, וכן הזווג הנעשה על נקודת חירק שהוא מסך דזו"ן, נמשך גם הוא מקומת חסדים דאו"א עלאין שהם טעמים.
ולפיכך נכללים הטעמים, מג' בחינות, הנקראים עליונים אמצעים ותחתונים, טעמים עליונים כמו פשטא רביעי שעל האותיות, הם בחינת או"א עצמם. וטעמים אמצעים, שהם פסיק ומקף, הבאים תוך האותיות הם מבחינת התכללות הישסו"ת באו"א, דהיינו הוצאת הבינה בסוד ג' הזריעות. הפסיק, ה"ס התכללות מנקודת החולם, שה"ס הוצאת הבינה לחוץ, שנשארת במ"י ואתוון אל"ה יורדות לזו"ן. וע"כ נקרא פסיק. כי פוסק מדרגת הבינה לב' חצאים מ"י אל"ה. והמקף, ה"ס התכללות מנקודת השורק, דהיינו אח"כ כשמאירים הטעמים ומחזירים אתוון אל"ה אל הבינה שעי"ז נעשה נקודת השורק בהבינה. והטעמים התחתונים שמתחת האותיות כמו תביר ואתנחתא, ה"ס התכללות דנקודת החירק, מכח הזו"ן שנמשכו עם אל"ה בעת חזרתם להבינה. וגם הזווג הנעשה על המסך דזו"ן נמשך ג"כ מטעמים התחתונים.
וזה אמרו והמשכילים יזהירו, אתוון ונקודי, והמשכילים שאומר הכתוב, הם אותיות ונקודות, דהיינו זו"ן וישסו"ת. והם מאירים מג' בחינת הטעמים: עליונים, אמצעים, תחתונים. א) כזוהר נגונא דטעמי, כזוהר נגונים של הטעמים, שהם טעמים עליונים שעל האותיות כנ"ל. ב) הרקיע, אתפשטותא דנגונא, הרקיע, פירושו טעמים המתפשטים בניגונים, כגון אינון דמתפשטי בפשיטו, ואזלו בנגונא, דהיינו הטעמים האלו המתפשטים והולכים בהתפשטות הנגינה. והם טעמים תחתונים שמתחת לאותיות, דהיינו קומת החסדים להתלבשות החכמה כנ"ל. שאז המוחין מתפשטים לתחתונים בכל שלמותם. ג) ומצדיקי הרבים אינון פסוקי דטעמי דפסקי במטלניהון דבג"כ אשתמע מלה, ומצדיקי הרבים, פירושו, אותם פסוקי הטעמים הנק' פסיק ומקף, המפסיקים הנגון עם נסיעתם, שה"ס טעמים אמצעים שבתוך האותיות, כי הפסיק ומקף בתוך השורה נמצאים. שה"ס התכללות ג' הזריעות בהם כנ"ל. שמשום כך נשמעת המלה. כלומר, שהמוחין נשמעים ומושפעים לתחתונים.
ואחר שביאר ג' מיני הטעמים שבהכתוב: כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים, שהם משפיעים המוחין דישסו"ת וזו"ן לכל בחינותיהם. חוזר הכתוב לבאר את עצם המוחין דישסו"ת וזו"ן. ואומר יזהירו, אתוון ונקודי ונהרין כחדא במטלנין ברזא דסתימי שהאותיות והנקודות, שהן זו"ן וישסו"ת, מאירים כאחת, במסעיהם בסוד הסתימה. כי מתוך פעולת הסתימה דטעמים האמצעים, פסיק ומקף, קונים הזו"ן כח להאיר עם הישסו"ת כאחד, כי ע"י הפסיק, יורדות אתוון אל"ה דישסו"ת להזו"ן, ומתדבקות עמהם במקומם למדרגה אחת, לפיכך בעת שהמקף, מחזיר אתוון אל"ה למדרגת ישסו"ת, עולים עמהם גם הזו"ן למקום ישסו"ת, ומאירים עמהם כאחד. וזה שאומר במטלנותא באינון שבילין סתימין בהמסע בתוך השבילים הסתימים, כלומר שכל אלוה מוחין הגדולים יוצאים בסוד ג' הזריעות דחולם שורק, חירק, שהם שבילים סתומים, שלולא ג' זריעות הללו לא יצוייר כלל שזו"ן והתחתונים ישיגו מוחין.
מהאי אתפשט כלא הכל נתפשט מזה, כלומר שבדרך זה, דג' שבילים סתומים, יוצאים כל המוחין שבזו"ן ושבעולמות.
ודע שאלו ג' חלקי הזוהר שאמרנו בטעמים, שהם או"א, בסוד: זוהר, רקיע, ומצדיקי הרבים. הנה הם באו"א רק בבחינת העברה והשפעה לישסו"ת וזו"ן, ולא כלום לצורך עצמם, כי או"א הם תמיד בבחינת אוירא דכיא הנקרא אור או אויר ולא זוהר. (עי' בזוהר שמות כג. ההפרש מאור המאיר אל אור דזיהרא).
קיימין וסמכין דההוא אפריון המשכילים אינון קיימין וסמכין עלאין וכו': המשכילים יזהירו לעמודים ואדנים שלאותו אפריון. והמשכילים עצמם הם עמודים ואדנים העליונים, שהם מסתכלים בתבונה להשפיע כל מה שצריך אפריון ההוא, והאדנים שלו. קיימין, פירושו חג"ת, וסמכין, פירושו נה"י. (כמ"ש בתק"ז בהקדמה דף יב:) פירוש, כי ידעת שזוהר ה"ס אור הארת חכמה, ואומר, אשר זוהר זה מקובל רק לקיימין וסמכין של הנוקבא דז"א, הנקראת אפריון, ולא כלל אל המדרגות שלמעלה הימנה. והמשכילים עצמם הם קיימין וסמכין העליונים, דהיינו הספירות שמחזה ולמעלה דז"א, שהם עצמם אינם מקבלים כלום מהזוהר הזה שה"ס חכמה, כי הם מקבלים רק אור חסדים בלבד, אלא בכדי להשפיע כל הצורך אל הנוקבא, הנקראת אפריון, שהיא צריכה להארת החכמה, הם מקבלים הזוהר הזה לצרכה, אע"פ שהם עצמם אינם צריכים לו. וז"ש דאינון מסתכלי בסכלתנו בכל מה דאצטריך ההוא אפריון, שאע"פ שהם עצמם אינם צריכים לזוהר הזה, מ"מ הם מקבלים אותו לצורך האפריון, כי אין האפריון נשלם רק באור חכמה הזה. סתרא דא כד"א ​אשרי משכיל אל דל, סוד הזה מרומז בהכתוב אשרי משכיל אל דל. משכיל הוא הז"א ודל הוא הנוקבא שלו, שהוא מקבל הזוהר, בשביל הדל הצריך לו. יזהירו, דאי לא יזהירו ולא נהרין, לא יכלין לעיינא ולאסתכלא בההוא אפריון בכל מה דאצטריך, יזהירו, הו"ק העליונים דז"א, כי אם לא יזהירו ולא יאירו, הרי לא היו יכולים לעיון ולהסתכל באותו האפריון לתקן אותו בכל מה שצריך. דהיינו כנ"ל, כי לולא היו להם הצורך לתיקון האפריון, לא היו מקבלים כלום אור הזוהר הזה, משום שאינם מקבלים לעצמם רק אור חסדים לבד, כמו הג"ר דבינה.