זהר

טו) א תיקונא דיליה, דיוקנא וסתרא דאדם בתרין גוונין. רישא דלעילא, איהו נקודה קדמאה דשלטא על כלא, בגליפו, דאתעטר לאתפשטא תחותיה. וא"ו דאיהו רזא ודיוקנא דאדם. הוא, ובת זוגיה דלת דלתתא, דאתאחדת מסטרוי. ודא איהו שלימו דאדם.

פירוש הסולם

טו) א' תיקונא דיליה וכו': ומפרש דבריו. הא', שבדברי הימים, התקון שלה, היא הצורה והסוד של אדם, בב' אפנים. אפן אחד, הראש שלמעלה, שהוא הי' העומדת בא' מלמעלה, היא הנקודה הראשונה השולטת על הכל, בחקיקה, שנתעטרה להתפשט תחתיה. הו' שבאמצע הא' באלכסון, היא סוד וצורת אדם, דהיינו ז"א. הוא ובת זוגו היא ד' שלמטה הנאחזת בצד הו' שבא'. כזה א שד' זו רומזת על הנוקבא דז"א, הנקרא אדם. וד' זו, היא שלמות אדם, כי אין אדם שלם אלא בדכר ונוקבא.
פירוש. צורת אדם ה"ס ד' אותיות הוי"ה במילוי אלפין, שהם בגי' אדם. והוא ז"א. ואינו אדם שלם, כלומר שהוי"ה דאלפין אינה בשלמות, אלא בחיבורו עם הנוקבא, שהיא המלכות. והטעם כי ז"א בפני עצמו הוא חסדים מכוסים מחכמה, והנוקבא ה"ס הארת החכמה, וכשז"א מחובר עם הנוקבא ביחד אז יש לו חכמה וחסדים שהם שלמות המוחין, ולא בהיותו בפני עצמו, שאינו אלא חסדים. ושורש המוחין הוא באו"א, ששם סוד הניצוץ מעלית המלכות לבינה, שהוא שורש כל המוחין (כנ"ל בז"ח פרשת ואתחנן).
וז"ש, א' תיקונא דיליה וסתרא דאדם, שבאות א' מרומזים המוחין שבסוד הוי"ה דאלפין שהיא בגי' אדם. בתרין גוונין, וזה מתבאר בב' אפנים. אפן א'. רישא דלעילא, הראש של הא', שהוא י' עליונה שבא', היא נקודה קדמאה, שה"ס ג"ר, שקוצו של י' העליון, ה"ס א"א, והי' עצמה ה"ס או"א, וקוצו התחתון של הי' ה"ס ישסו"ת. דשלטא על כלא, שממנה מתפשטים כל המוחין, בגליפו דאתעטר לאתפשטא תחותיה, כי הי' שנכנסה באור הבינה ונעשתה לאויר, היא סוד גליפו, דהיינו חקיקה ומקום חסרון, שהיא הכנה ליציאת החכמה בסוד יציאת הי' מאויר, וז"ש דאתעטר לאתפשטא תחותיה, שהגליפו הזו מתעטרת אח"כ בהארת החכמה, ומתפשטת תחתיו בז"א ובנוקבא, דהיינו באות ו', דאיהו רזא ודיוקנא דאדם, שהוא ז"א כנ"ל. הוא ובת זוגיה ד' דלתתא, דאתאחדת מסטרוי, שהד' שלמטה בא' המחוברת בו' ה"ס בת זוגו של ז"א. ודא איהו שלימו דאדם, שבת זוגו, היא שלימות האדם שהוא ז"א, כי אינו נקרא אדם, אלא כשהוא בחבור עם המלכות שאז יש לו מוחין השלמים חכמה וחסדים הנק' אדם. ולהלאה מבאר האפן הב'.