פירוש הסולם

טו) וכל זה הוא, לרשעים הרוצים לינק מכבד, שמסבב עליהם המרה ומגבילה אותם שלא יוכלו לינק מג"ר, אבל לצדיקים השכינה מגבלת אותם שלא יינקו מג"ר. כי הם דבוקים תמיד בהשכינה, וכמו שהשכינה אינה מקבלת רק ו"ק דשמאל כן הצדיקים. וז"ש אי לאו שכינתא דאיהי לחולה, כחול דאסחר לימא וכו'. שאם יארע לצדיק איזה חטא, וכח השמאל הולך ומתגבר בו, הנמשך מן הכבד, והוא נחלה. אז השכינה משמרת אותו שלא יכשל בג"ר דשמאל. כמו החול השומר על הים, וכמו המרה השומרת על הכבד. משום דשכינתא על רישיה ולא לרגלוי, דמלאך המות לרגלוי. פירוש כי אע"פ שהשכינה שומרת אותו, עכ"ז הוא יכול להפרד ממנה לבסוף, ולחטוא שוב. וזה נבחן אשר ברגליו של החולה נמצא עוד מלאך המות, כי הסוף מכונה רגלים וז"ש האי וכו' לבינוני, אבל לצדיק גמור וכו' ושכינתא אסחר גופיה עד רגלוי וכו'. כי הוא בטוח בשמירת השכינה לנצחיות. כמ"ש ביעקב. וז"ש, לרשע גמור, מלאך המות אסחר ליה בכל סטרא וכו' חרבא דיליה וכו'. דהיינו המרה, שהיא חרבו של מלאך המות, שומרת עליו שלא יינק מהכבד. כנ"ל, דפניו מוריקות בטפה חדא, כלומר, שהג"ר הנקראים פנים, הן מוריקות ע"י טפה אחת של המרה, דהיינו שהג"ר מסתלקים מחמתה. כנ"ל. כבד דא דכורא, יותרת הכבד נוקבא. כלומר, הנוקבא על הכבד אינה המרה, אלא יותרת הכבד, המעורבת מדינים דדכורא ודינים דנוקבא (כנ"ל אות שס"ג) מחמת שהיא מזנה עם אחרים. ע"ש. אבל מרה היא דינים דנוקבא בלבדם. וההפרש בין מרה לבין טחול, הוא, כי אע"פ ששניהם הם דינים דנוקבא, הנה המרה היא מבחינת דינים דמנעולא, והטחול הוא מבחינת דינים דמפתחא. כמ"ש היטב לעיל (בסולם אות ת"י).