תוכן

ח. ובהנ"ל תבין המובא בספרים מבחינת מלכות דא"ס ב"ה, שכבר נרעשו הספים מקול המתמיהים, דהיתכן לכנות שם מלכות בא"ס ב"ה, דאם כן יש גם כן ט' ראשונות וכו'.
דביארתי בפרק קו וצמצום אשר מתחילה היה הא"ס ב"ה ממלא את "המקום", כלומר דמחשבת הבריאה בכללה שגדרנו לעיל בבחי' הרצון להַנות נתפשט מא"ס ב"ה תיכף בכל השלימות, דהיינו שהרצון להֶנות יצא מכח אל הפעולה בכל יכלתו בזה הצורה השלימה העתידה להיות לפנינו אחר ככלות הכול, דהיינו בגדלות כלי קבלה בשיעורו האחרון, שזה יורה לנו לשון הזהב של הרב ז"ל, שאור א"ס ב"ה מילא את המקום, שיורה כלי המלכות שהוא סוד כללות מדת הקבלה כנ"ל.
אלא הנקודה בעצמה קישטה את עצמה, בסוד 'מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה' ודו"ק (ויבא התחתון וילמוד על העליון), וממילא נתעורר הדינא רפיא שבתוך המקום כנ"ל, ועל כן צמצם את אורו ית' מן הנקודה מסביבותיה, וחזר והמשיך אורו ית' אל הנקודה בדרך קו דק, ולא הי' מילא (-ממלא) את "המקום" כבתחילה, שמסבה זו נעשה בחי' ראש וסוף בהעולמות, כמו שכתוב בעץ החיים (וצריך שתדע שההעברה ממקום למקום בעולמות העליונים, אינו בבחינת העדר ממקום הא', אלא בבחינת תוספת, שזהוא סוד הוא ותמורתו יהי' קודש (ויקרא כז, י)).
פירוש דבריו ז"ל, כי מתחילה לא הי' בהמלכות בחינת סוף וסיום, משום דאור א"ס ית' מילא את כל המקום, אלא אחר כך בהתפשטות הב' לאחר הצמצום, נעשה בבחינת המלכות סוף וסיום לזהו ההתפשטות. אמנם גם התפשטות א' נשאר על מקומו, כמו שכתוב בעץ-החיים, אלא שהתפשטות א' נקרא א"ס בשביל שלא נעשה סיום בבחינת המלכות, וההתפשטות ב' נקרא בבחינת יש סוף, כי נעשה סיום בהמלכות, בסוד "עד פה תבא ולא תוסיף" (איוב לח, יא).