תוכן

ח) כל אמירה היא בנוקבא, כי היא כמו הפה, שהיא כוללת כל המוצאות, והיא מוציאה אותן לחוץ. וכן אמא מקבלת טפת אבא, והיא מוציאה (התורה) לחוץ. וז"ש, לדעת חכמה ומוסר, דהיינו הטפה דאבא, בסוד וידע אדם את חוה, דהיינו דאתי מחכמה, ואחר כך להבין אמרי בינה, הרי אמירה בבינה. וידוע כי ביסוד דאמא חו"ג, החסדים לעצמו של ז"א, והגבורה לנוקבא. ומיסוד אבא חו"ג, ואין מזה לא לז"א ולא לנוקבא כלל, אלא הכל יחד לקחם יעקב, והוא נותן גבורות לנוקבא (והנה בזמן) דהיינו דור המדבר, כי עדיין לא היה זווג לזעיר אנפין, דהיינו ישראל עם רחל, עד שיכנסו לארץ ישראל, שהוא בחינת רחל. ואז בדור המדבר, לא היה זווג אלא יעקב עם נוקבא, שהיתה יוצאת עמו. והגבורות שהיה הוא לוקח, היה נותן לנוקבא ההיא, שהוא דור המדבר. וז"ש, דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא שהוא בינה, הנקרא עלמא דאתי, מטעם שהיא באה תמיד, ונכנסת ומתפשטת תמיד בז"א, ואין להם חלק בה, כי הם מבחי' גבורות דאבא, ואין להם חלק כלל באמא. ולפי שהיה בישראל ב' בחינות מיעקב ונוקבא, אותן שמתו במדבר, ולא נכנסו לא"י. והיה בהם גם הטף, שנכנסו לא"י, שאלו היה מבחי' ישראל, ורצה הקב"ה שכולם ימשכו עליהם מב' בחינות שאמרנו, לכן אמר כה תאמר דהיינו אמירה שהיא אמא, לבית יעקב, שאין בחינתו אלא מאבא, אלו ימשיכו עליהם גם מאמא, ויקבלו עליהם אמירה, דהיינו אמא. ותגיד לבני ישראל, ותגיד לשון המשכה, דהיינו יסוד אבא, הנמשך למטה מהיסוד אמא עד יסוד ז"א, לבני ישראל שהם בחינת ז"א, היינו שהם מבחינת אמא, אלו אני רוצה שימשיכו עליהם גם מיסוד אבא.