תוכן

ח) והנה טעה בן עזאי במחשבה זו, לפי כי אעפ"י שנתבאר אצלינו, שגם חו"ב דאימא ירדו, אין הענין כך, כי לא ירד רק הדעת לבדו, לטעם הנזכר שם בענין חטאו של אדה"ר. אבל חו"ב דאימא, לא ירדו הם, רק ההארה שלהם, היא שירדה, כדי להחיות את הדעת שנפל למטה, אשר הוא בן שלהם, שהם החו"ג, שיצאו מן חו"ב של אימא כנודע. ונמצא כי החו"ב דאימא עומדות למעלה, והם מרוחקות מאד מן הדעת שירד למטה. ולכן, כאשר ן' עזאי העלה את החכמה דאימא, ע"י חכמה דאבא, לא היה כח בחכמה דאימא להעלות עמה את עיטרא דחסד שנפל למטה, כי רחוקה היא ממנו מאד כנזכר, ולא די זה, אלא שהוסיף פגם אחר, כי בתחילה היתה חכמה דאימא עם החסדים והגבורות, ומאירה בהם, וממתק אותם. ועתה בעלותה, נמצאו הגבורות רחוקות ממנה מאד, ונשארו דינים קשים מאד, בלי שום מתוק. ולכן נגזר עליו מיתה, ומת, לפי שהסיר את החכמה מאת הגבורות, והפרידה מהם, והגביר כח הדינים מאד. וזה נקרא קיצץ בנטיעות, כי הפריד החכמה מהם, ולכן מת, בסוד ימותו ולא בחכמה. ר"ל ימותו: לסבת הסתלקות חכמה, האמנם לפי שתקונו היה בחכמה, ורצה להעלות חכמה דאימא, והחסדים שהם קו ימין לזה נאמר עליו, יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, ר"ל כי היה יקר וחסיד, בתקון הנזכר שעשה.