תוכן

ח) אמר עוד, כד איהו סמך גאולה לתפלה, כדין איהו עת רצון. עת רצון, אוף הכי כללא איהו כחדא. (א"ש: פירוש, עת היא המלכות, רצון זה תפארת) ירצה: כי עת יורה על כללות המדה. ורצון, על נקודת ציון, כאשר יתגלה בה הרצון, שהוא חסד עלאה, דרך פי האמה, שהוא פי היסוד, כנזכר באדרא רבא וזוטא. ונמצא כי עת רצון, ענינו כמו גאולה ותפילה, המורה על מדת המלכות עצמה בשני חלקיה, כשנכללים זה בזה. וזמ"ש, עת רצון, אוף הכי כללא איהו כחדא. אלא שאינן דומים לגמרי, כי גאולה ותפלה שניהן הם במלכות עצמם, שני מקומות שיש בה. מש"כ בעת רצון, כי עת אמת הוא שהוא במלכות, אבל רצון אינו במלכות, כי הוא חסד עלאה, המתגלה במצחא דעתיקא, ויורד דרך פי האמה כדפירשתי, ונכנס בנקודת ציון. אך אינו ציון עצמה, וזמ"ש ע"ת חד, רצו"ן חד. כי הם ב' ענינים, וכאשר יוכללו זה בזה, הם אחד, כי בקבלת ציון הרצון, תקרא רצון, ותכלל עם ירושלים, ויוכלל זה בזה, ויהיה הכל אחד.