זהר

ח) זהר סתים וגניז, עד דבנין בגויה לאולדא, וביתא קיימא בפשיטו דתקונא דאינון זרע קדש. ועד לא אתעדיאת, ולא אתפשט פשיטו דישובא, לא אקרי אלהים, אלא כלא בכללא בראשית, לבתר דאתתקן בשמא דאלהים, אפיק אינון תולדין מההוא זרעא דאזדרע ביה. מאן ההוא זרעא, אינון אתוין גליפן, רזא דאורייתא, דנפקו מההיא נקודה.

פירוש הסולם

ח) זהר סתים וגניז, עד דבנין בגויה לאולדא, וביתא קיימא בפשיטו דתקונא דאינון זרע קודש: הזוהר הוא סתום וגנוז, מטרם שהבנים באו בתוכו להוליד, והבית עומד בהתפשטות התיקון דזרע קודש ועד לא אתעדיאת ולא אתפשט פשיטו דישובא וכל עוד שלא נתעברה, ולא נתפשט התפשטות של ישוב בהבית, לא אקרי אלהים, אלא כלא בכללא בראשית, אינו נקרא עוד בשם אלהים. אלא הכל הוא עוד בכלל בראשית, כלומר, מטרם שנתפשטו ד' תקונים הללו האמורים, אינו נקרא עוד בשם אלהים, כי אינו מאיר עוד בשלמות. ונבחן שהכל כלול עוד בכלל א"א, הנקרא ראשית.
ויש כאן ד' תקונים, המכונים בספרים, עיבור א', מוחין דו"ק, עיבור ב', ומוחין דג"ר. וזה סדרם א) עד דבנין בגויה לאולדא, פירושו עיבור א', דהיינו כניסת הי' באור שנעשה לאויר. שאז יוצאים הו"ק של המדרגה. ב) וביתא קיימא בפשיטו דתקונא דאינון זרע קדש, פירושו, התקון דיציאת הי' מאויר, שזה מכונה מוחין דו"ק ג) ועד לא אתעדיאת פירושו, עיבור ב' דזו"ן, כי להיותם דבוקים באתוון אל"ה מעת הקטנות, לפיכך כשיצאה הי' מאויר ועלו אתוון אל"ה מן הזו"ן, עולים עמהן גם הזו"ן לישסו"ת, ונבחן לעיבור ב'. ד) ולא אתפשט פשיטו דישובא פירושו, התפשטות המוחין דג"ר, שאז נעשה בחינת ישוב בהבית כנ"ל.
וזה אמרו זהר סתים וגניז, א) עד דבנין בגויה לאולדא, ב) דביתא קיימא באינון פשיטו דתקונא דאינון זרע קדש, ג) ועד לא אתעדיאת, ד) ולא אתפשט פשיטו דישובא, הנה מטרם שעברו על ישסו"ת אלו ארבע התקונים בזה אחר זה, לא אקרי אלקים אלא כלא בכללא בראשית, אין הישסו"ת נקרא עוד בשם אלהים, אלא הכל הוא עוד בכלל בראשית שהוא א"א. ומה שאומר בתקון הב', שנקרא בשם אלקים. הרי אומר שם שהוא בחינת טמירא סתימא, ואינו מאיר כלל, אבל בגמר אלו ד' התקונים נקרא בשם אלהים המאיר כל המוחין אל הזו"ן. (כמ"ש לפנינו).
לבתר דאתתקן בשמא דאלהים, אפיק אינון תולדין מההוא זרעא דאזדרע ביה: אחר שנתקן בהשם אלהים, דהיינו אחר שנגמרו ד' התקונים, (הנ"ל בדיבור הסמוך), הוציא תולדות האלו מאותו הזרע שנזרע בו. כלומר אחר שעברו על הישסו"ת ד' התקונים הנ"ל, שהם, עיבור לו"ק ומוחין דו"ק, ועיבור ב' לו"ק דגדלות, ומוחין דג"ר דגדלות, (כנ"ל בדיבור הסמוך) אז מאיר השם אלהים בשלימות בישסו"ת, ומאציל המוחין אל הבנים, שהם זו"ן שעלו אליו בב' עיבורים הנ"ל. שהמוחין דזו"ן הם הזרע שנזרעו בישסו"ת, וז"ש מאן ההוא זרעא, אינון אתוון גליפן רזא דאורייתא דנפקו מההיא נקודה, שואל, מי הוא אותו הזרע שבישסו"ת, ואומר שהוא אותיות חקוקות האלו, שה"ס התורה דהיינו ז"א הנקרא תורה, שהוא יוצא מאותו הנקודה, שהיא א"א. כלומר, שבהיותו בעיבורים הנ"ל בישסו"ת, הוא מקבל מוחין דחכמה מא"א.