זהר

ח) ר״ש פתח ואמר, הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר. הולך רכיל, האי קרא קשיא, איש רכיל מבעי ליה למימר, מאן הולך. אלא מאן דלא אתיישב ברוחיה, ולא הוי מהימנא, ההוא מלה דשמע, אזיל בגוויה כחיזרא במיא, עד דרמי ליה לבר. מ״ט. משום דלית רוחיה רוחא דקיומא. אבל מאן דרוחיה רוחא דקיומא, ביה כתיב, ונאמן רוח מכסה דבר. ונאמן רוח, קיומא דרוחא. ברוחא תלייא מלתא. וכתיב, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך.

פירוש הסולם

ח) ר״ש פתח ואמר וכו׳: ר״ש פו״א, הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר. הולך רכיל. מקרא זה קשה, איש רכיל, היה צריך לומר, מהו, הולך רכיל. ומשיב, אלא מי שאינו מיושב ברוחו ואינו נאמן, דבר ההוא ששמע, הולך בתוכו, כמוץ במים, שאינו נשקע בהם, עד שמשליך אותו לחוץ. כלומר שאין לו מנוחה, עד שמגלה הדבר ששמע, לאחר. מהו הטעם. הוא משום שרוחו אינו רוח מתקיים ומיושב, אבל מי שרוחו הוא רוח מיושב ושל קיום, בו כתוב, ונאמן רוח מכסה דבר. ונאמן רוח, פירושו רוח מתקיים. וברוח תלוי הדבר. וכתוב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך.