פירוש הסולם
ח)
ואית אחרא לתתא וכו': ויש אחר למטה, ונקרא
מ"ה. מה בין זה לזה. ומשיב, אלא הראשון הסתום, שנקרא
מ"י, נוהגת בו שאלה, כיון ששאל האדם וחקר להסתכל ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, שהוא מלכות, אחר שהגיע שמה, הוא
מ"ה. שפירושו, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלא הכל סתום כבתחילה.
מפשפש פירושו חקר. כי חקר, מתרגם פשפש (איוב ח' ח').
ביאור הדברים, הנוקבא דז"א, בהיותה עם הז"א פב"פ, נקראת גם הנוקבא בשם
מ"ה, כמו הז"א, והיא נבחנת לבחינת קצה שמים דלתתא, כי היא סוף כל דרגין ומסיימת את האצילות, ונמצא הז"א הנק' שמים עומד בין הישסו"ת הנק' קצה השמים לעילא, ובין הנוק' הנק' קצה השמים לתתא. וז"ש
כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא: לאסתכלא היינו הזווג דאו"א הנק' הסתכלות או"א זה בזה ע"י עליתם לראש דא"א, שאז הבינה חוזרת לקבל הארת החכמה בשביל הזו"ן, כי אפילו ישסו"ת שהם הז"ת דבינה אינם צריכים להארת החכמה לצורך עצמם, כי מבחינת עצמם דומים הז"ת דבינה אל הג"ר שלהם, ואינם נזקקים לקבל חכמה. אלא בעת שהזו"ן עולים למ"ן לישסו"ת, מתעוררים הישסו"ת בשבילם לעלות לראש דא"א ולקבל חכמה. אבל גם הזו"ן אינם עולים למ"ן לישסו"ת רק ע"י העלאת מ"ן מבני אדם התחתונים אל הזו"ן. באופן שנשמות בני אדם עולות למ"ן אל הזו"ן, ואז עולים הזו"ן למ"ן אל הישסו"ת, ואז עולים הישסו"ת לא"א ונעשים שם פרצוף אחד עם או"א עילאין, ואז מסתכלים או"א זה בזה וממשיכים חכמה בשביל הזו"ן.
וזה אמרו
כיון דשאל בר נש דהיינו שמעלה מ"ן,
ומפשפש היינו שמפשפש במעשיו. כדי להעלות הזו"ן לזווג או"א, דהיינו
לאסתכלא בכדי שאו"א יסתכלו זה בזה וימשיכו חכמה.
ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין, כי הארת החכמה הנמשכת ע"י עלית מ"ן וזווג כנ"ל, נק' בשם ידיעה, או נק' חכמה ע"י הדעת, כי הזו"ן העולים למ"ן נבחנים שם לבחי' דעת לאו"א, כי המה הגורמים לזווג שלהם, והזווג נק' בשם ידיעה, מלשון, וידע אדם את חוה אשתו. וז"ש
ולמנדע דהיינו להמשיך המוחין בסוד הדעת
מדרגא לדרגא מדעת של מדרגת או"א אל המוחין דמדרגת הז"א,
עד סוף כל דרגין דהיינו מהז"א אל הנוקבא הנק' סוף כל דרגין. וענין עלית מ"ן
(עי' בפתיחה לחכמת הקבלה אות צ"ד וצ"ה). כי הבינה עומדת אב"א עם החכמה להיותה רק בחי' חסדים, וחוזרת פב"פ עם החכמה רק לצורך הזו"ן. ע"ש.
וז"ש
כיון דמטי תמן מ"ה: כיון שהמוחין מטי תמן אל הנוקבא דז"א, אז נקראת הנוקבא בשם מ"ה. ונק' כן מטעם המבואר בזוהר
(תרומה דף קכ"ז ע"א). וז"ל, "
דרגא תתאה דאיהו רזא דעלמא תתאה אקרי מ"ה, ותנינן: אל תקרי מ"ה אלא מאה,(מנחות מג :)
בגין דכל דרגין עילאין באשלמותהון הכא אינון" עכ"ל. הרי שע"כ נק' מ"ה להורות שכל השלימות הגדולה של המוחין ההם באה רק אחר דמטי המוחין לנוקבא. ואומרו,
מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הא כלא סתים כדקדמיתא: גם זה מבואר בזוהר תרומה הנ"ל, וז"ל
תו, אמאי אקרי מ"ה, אלא אע"ג דמשיכו עילאה דאתמשך לא אתגליא עד דאשתלים הכא, דאיהו אתר סופא דכל דרגין, סופא דאמשכותא דכולא, וקיימא באתגליא, ואע"ג דאתגליא יתיר מכולא קיימא לשאלה, מ"ה, מה חמית, מה ידעת, כמא דאת אמרת, כי לא ראיתם כל תמונה עכ"ל.
והנך רואה דברי הזוהר, שאע"פ שכבר נמשכו לה המוחין העליונים ע"י העלאת מ"ן וכבר נשלמה בהן, מ"מ איהי קיימא לשאלה כמו שישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. וזהו ג"כ דברי ר' אלעזר כאן
מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הא כלא סתים כדקדמיתא, דהיינו ג"כ כמו בזוהר תרומה,אשר אחר העלאת המ"ן והמשכת המוחין עוד הכל סתום בנוקבא כמו מטרם העלאת מ"ן, דהיינו דקיימא עוד לשאלה, שפירושו העלאת מ"ן.
(כנ"ל אות ז' בד"ה וז"ש לעילא. לית תמן שאלה).
ויש להבין הדברים, א"כ מה מועילים התחתונים בהעלאת מ"ן, וכן למה נמשכו אליה המוחין כיון שאינם נגלים כלל. ועוד, שהרי אומרים שם בזוהר תרומה בטעם הא' למה נקראת הנוקבא מ"ה, משום שה"ס, אל תקרי מ"ה אלא מאה (מנחות מג :), שה"ס מאה ברכות, שהנוקבא משפעת לתחתונים. ולפי"ז איך יתכן לומר שעוד נשארת הנוקבא בבחינת קיימא לשאלה, והכל סתים כדקדמיתא.
והענין הוא: כי יש ב' בחינות מוחין דגדלות בנוקבא, הנק' גדלות א' וגדלות ב'. אשר בגדלות א', עולים רק או"א עילאין לראש דא"א ולא הישסו"ת, ואע"פ שנעשו לפרצוף אחד, מ"מ נשארו הישסו"ת בגוף א"א, אלא שנתעלו למקום או"א שמקודם לכן, דהיינו שמלבישין מפה עד החזה דא"א ולפיכך מצד אחד נעשו הישסו"ת בחי' ראש א"א, שהרי נעשו פרצוף אחד עם או"א עילאין העומדים עתה בראש א"א, וכן עלו למעלה מפרסא דחזה דא"א ששם מאיר הראש דא"א, ע"ד שנתבאר
(עי' לעיל אות ז' ד"ה וז"ש דהאי סתים) באו"א גופייהו שהיו עומדים שם מטרם העלאת מ"ן. ומשום זה הם משפיעים מוחין שלמים דג"ר אל הז"א, והז"א אל הנוקבא, והנוקבא נעשית בסוד מאה ברכות כנ"ל, כי ע"י מוחין אלו מתעלים הזו"ן ועולים למקום הישסו"ת שמקודם העלאת מ"ן, דהיינו מחזה עד הטבור דא"א, ונמצאת הנוק' במקום אמא, וע"כ נעשית הנוקבא בסוד מאה כמו אמא, כי בחי' מאה היא באמא ואלפים היא באבא, והתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו, כנודע.
אמנם מצד אחר, דומה הנוקבא רק לבחינת מ"י דקיימא לשאלה, דהיינו ממש לגמרי כמו שהישסו"ת היו מטרם העלאת המ"ן והמשכת המוחין. והוא מטעם הלבשתה את מקום הישסו"ת דקטנות, דהיינו מהחזה עד הטבור דא"א ונמצאת עומדת למטה מפרסא שבגוי מעוהי דא"א, שבחינת הארת ראש דא"א נפסק למעלה מפרסא זו, כנ"ל
(אות ז' ד"ה וז"ש דהאי עש"ה). וע"כ מבחינה זו לא הרויחה הנוקבא את המוחין וראש א"א, שכל העלאת המ"ן היו לזה, והכל סתים כדקדמיתא כמטרם העלאת מ"ן. אמנם מבחינה אחרת, הרי הרויחה הנוקבא בחינת אמא, כי עלתה למקום ישסו"ת, שנק' אמא, שז"ס שנעשתה בסוד מאה ברכות כנ"ל.
ומשום זה נבחנים אלו המוחין רק לבחינת ו"ק דגדלות, כי לא תוכל לקבל בחינת ראש דגדלות, להיותה נמצאת למטה מפרסא דחזה דא"א, כנ"ל, אבל מדרגתה עתה שוה כמו הישסו"ת בעת היותו בחינת ו"ק, דהיינו מטרם העלאת מ"ן, שהיה עומד שם מחזה עד הטבור דא"א. שזה ודאי גדלות גדולה בשביל הנוקבא, אלא שהיא ו"ק דגדלות, אבל עוד חסר ג"ר דגדלות, והשגת ג"ר דגדלות נק' גדלות ב' של הנוק' וזה יתבאר להלן במאמר מי ברא אלה דאליהו.
עתה תבין היטב כוונת הזוהר תרומה הנ"ל בב' הטעמים שאומר, על מה שנק' הנוקבא בשם מ"ה. אשר בטעם הא' מבאר המוחין העליונים שהשיגה הנוק' הנק' מאה ברכות, שע"כ אמרו אל תקרי מ"ה אלא מאה, והיינו ע"י עליתה למקום ישסו"ת בכח אלו המוחין וטעם ב' מדגיש לבאר, אשר עכ"ז, כיון שעלתה רק למקום הישסו"ת דקטנות, דהיינו בעוד שהיה קיימא לשאלה, שהוא מהחזה עד הטבור דא"א הרי גם המוחין דנוק' דומים לגמרי כמוהו, ונעשית גם הנוק' בבחינת קיימא לשאלה, שפירושו ו"ק בלי ג"ר, אלא הרווח אמנם גדול מאוד, מפני שהוא ו"ק דאו"א עילאין, דהיינו ו"ק דגדלות. וכן גם כאן במאמר הזה, שאומר מה ידעת ומה וכו' הכל סתים כדקדמיתא, אין הפירוש של כדקדמיתא, כמו שהנוקבא היתה מטרם העלאת מ"ן. אלא הפירוש הוא, כמו שהישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. אבל הנוקבא הרויחה הרבה ע"י העלאת מ"ן, שה"ס מאה ברכות, אלא שהן ו"ק דגדלות, ונמצאת עוד קיימא לשאלה כמו הישסו"ת מטרם העלאת מ"ן. והבן זה היטב.שהרי קבלה עתה בחינת אמא שה"ס מאה ברכות, אלא שהן ו"ק דגדלות, ונמצאת עוד קיימא לשאלה כמו הישסו"ת מטרם העלאת מ"ן. והבן זה היטב.
