ז) והטעם הוא, לפי שז"א, מכיון שנשלם פרצופו בט' שנים ויום א' עולה למעלה בסוד נה"י דאבא ואמא, ושם פוגע תכף בסוד המילה העליונה, יסוד דאבא, ונעשים לו מוחין משם, וראוי להוליד. אבל התינוק התחתון, אע"פ שכיון שעברו עליו ט' שנים ויום א', נשלם פרצופו, עכ"ז עדיין הוא צריך לעלות למעלה לקבל המוחין הראוים להוליד, ובעלותו פוגע תחלה במקום הערלה העליונה החופפת על המילה הקדושה.
ז) הערלה העליונה החופפת על המילה הקדושה. נודע, שכל פרצופי אצילות, הם חסרי המלכות דצמצום א' ששמשה בא"ק. ומבחינה זו אין בהם אלא ט' ספירות עד היסוד, ועטרת היסוד היא המלכות שלהם, דהיינו המלכות דצמצום ב' הממותקת במדת הרחמים, המכונה עטרת יסוד. ומלכות דמדת הדין נגנזה ברדל"א, ואין עליה שום זווג בפרצופי אצילות, ובכל מקום שכח עביותה נמצאת, נמנע משם הזווג לגמרי. והנה הפרצופים העליונים א"א ואו"א וישסו"ת, הם רחוקים לגמרי מבחינת העביות דמלכות זו דמדת הדין, להיותם בחינת ג"ר, שהם בחינת שורש, ובחי"א ובחי"ב דאו"י. וכל בחינת המלכיות שבהם הוא מהתכללות התחתונים בהם, ולכן אי אפשר שיהיה בהם אחזה לבחינת העביות דבחי"ד שהיא המלכות דצמצום א'. משא"כ ז"א, שהוא, ביחס האו"י, בחי"ג דעביות, הנה בהכרח שבחי"ד מתאחזת בסיומו, כמו שהם יוצאים זה מזה בע"ס דאו"י. וכח הזה של העביות דבחי"ד דאו"י, הדבוקה בסיום הז"א, על עטרת יסוד שלו, נקרא ערלה.
אכן אין הענין אמור כלפי זו"ן עצמו, כי הוא עצמו כבר נטהר לגמרי מכח הערלה הזו, ע"י ל"ב נתיבות דאבא ונש"ב דאמא בעת העיבור, כמ"ש בחלק י', ע"ש. כי לולא זה, לא היה ראוי לשום התפשטות באצילות. אלא הדבר אמור כלפי התחתונים, דהיינו נשמת הצדיקים, שאינם יכולים לעלות ולהכלל בנה"י דז"א בהזווג אשר בהם, כי כח העביות דמדת הדין חופפת תחת יסוד דז"א, הנקרא ערלה, שהתחתונים נפגמים על ידיה. ולכן צריכים להסיר כחה משם, ואז יוכלו הנשמות לעלות ולהכלל שם בהזווג דנה"י דז"א. וע"כ צריכים לג' תיקונים נוספים, שנקראים ג' שני ערלה, דהיינו להסיר כח המדת הדין מג' הספירות נה"י. ואח"כ שנה הד' לסוד המתקתם במדת הרחמים, שה"ס קדש הלולים, ואז יוכלו לעלות אליו בסוד מ"ן.