תוכן

ז) עוד יש טעם אחר, כי בשחרית, החסד מתעורר לזווג זו"ן פב"פ כנודע, ואז אנו כוללין כל העולמות, ומעלין נפשנו ורוחנו ונשמתנו, שהם מעשיה יצירה בריאה עד האצילות בסוד מ"ן, על ידי נפילת אפים על ידינו. ובמנחה אז מתעורר סוד הדין, שהיא הגבורה, ואין בנו כח לכלול העולמות ולעוררן, אמנם כיון שהעולם נברא בדין כנודע, ע"כ הוא המעורר אז, וכולל העולמות, ועל ידו נעשה הזיווג, וע"כ יש נפילת אפים, אעפ"י שאינו על ידינו, עכ"ז, יש זווג וכוללות עולמות ע"י הגבורה, אמנם כיון שהוא דין, לכן הזווג ההוא הוא בסוד אב"א. אך בערבית, לא יש למעלה מי שיעורר הזווג, וגם אנחנו אין בנו כח לעוררו, וע"כ לא יש נפילת אפים, כי גם הגבורה אין עתה זמנה, אלא ביום אחר חצות כנודע. ובזה יובן, למה אין זווג באצילות בערבית, אלא למטה בבריאה כנזכר.