תוכן

ז) ונתחיל לבאר, ענין ד' חכמים אלו, אחד לאחד למצוא חשבון. והנה בן עזאי, התחיל ורצה להמשיך החכמה דאבא תוך ז"א, כי חשב שכאשר יתקן את החכמה דאבא, וימשיכנה לז"א אז החכמה דאבא תעלה, ותמשיך חכמת אימא אשר עמה, ואז חכמה דאימא שהיא בחי' קו ימין, אשר משם החסדים יוצאים, הנה היא תמשיך את עיטרא דחסד שנפל למטה כנ"ל, ותעלהו למעלה במקום הדעת, ואז החסדים ימשיכו ויעלו את הגבורות גם הם למעלה, לפי כי טבע החו"ג, להתחבר יחד, לפי שהם כדמיון זכו"ן כנודע. וכל תשוקת להתחבר יחד. ואף על פי שנתבאר, כי כשירדו למטה בין הכתפים, נתפרדו איש מעל אחיו, והחסדים עמדו בכתף ימין, והגבורות בכתף שמאל. הטעם הוא, לפי שהם ב' מוחין תרין עיטרין, וכאשר ירדו שם, מצאו המקום צר מאד, ונתרחבו להיות להם מקום רחב במנוחה. האמנם כאשר העיטרא דחסד תעלה למעלה, פשיטא שתשוקת עיטרא דגבורה, תכריחנה לעלות עם עיטרא דחסד למעלה, ועי"כ נתקנו כל הד' מוחין. ואין לומר, שיוכרח להמשיך ג"כ את בינה דאימא ולהעלותה למעלה, ולכן היה צריך שימשיך ויביא גם את בינה דאבא. לפי שכיון שכל המשכת וירידת חו"ב דאבא למטה, אינם רק להעלות את הדעת שנפל למטה, לכן בעלות הדעת, תעלה את הבינה דאימא מאליה.